לק"י

השיעור השבועי

ערוך ומעובד מתוך שיעורו

של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א

שנמסר במוצש"ק פרשת וישב, חנוכה ה'תש"ע  ב'שכ"א

בבית המדרש פעולת צדיק שע"י מוסדות יד מהרי"ץ ב"ב

מפתח נושאים:

סוד נס חנוכה – מסירות נפש

קירוי הלל – חשיבותו, מספר ההללויה, והדין בפיסק לא נכון או הוסיף או גרע

ר' יעקב ספיר מחבר אבן ספיר – עדותו בעניין קירוי ההלל בתימן והערות עליו

מכתב להגרי"ש אלישיב שליט"א (בקיצור. הרחבה במוצ"ש מקץ התש"ע)

טעות הפוסקים ספרדים בהוראת הלכה לתימנים, והתייחסות מרן שליט"א לספר ילקוט יוסף

חיוב הנשים בקריאת ההלל בחנוכה, ובגדר חיוב תפילה ודין לימוד תורה לנשים

שאלה: איך נבנה ביהמ"ק במקום שעבדו ע"ז? (תשובה במוצ"ש מקץ התש"ע)

ההבדל בין שאמי לבלדי, הטעית הר"י צובירי בענין זה, והתיחסות מרן שליט"א לספר אורח לצדיק

הניקור התימני, קטניות בפסח – כפיית מנהגי וחומרות עדות אחרות על ק"ק תימן, בעבר

גדר כוחלת ושיבושי עדות אחרות בהבנתה עד כדי טעויות בהלכה

נפתח בגמרא המפורסמת במסכת שבת כא ע"ב, מאי חנוכה? דתנו רבנן בעשרים וחמישה בכסלו יומי דחנוכה וכו' שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בני חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמנה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.

נס חנוכה, חוץ ממה שאנו מדליקים נרות חנוכה כדי לפרסם את הנס, ייחדו אותו גם להלל והודאה. הלל היינו שגומרים את ההלל, והודאה שאומרים על הנסים, וזה מה שמיוחד בימים האלה. והגמרא אומרת אח"כ בדף כג ע"א אמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס. ופירש"י שני דברים א. משום שהיתה גזירה על הנשים שכל כלה תבעל לטפסר תחילה, ב. שעל ידי אשה נעשה הנס. וזהו כמו לגבי ארבעה כוסות שתיקנו בליל הסדר, כמו שאומרת הגמ' במסכת פסחים ק"ח ע"ב, ובמסכת מגילה דף ד' ע"א גבי נשים שחייבות במקרא מגילה, ורק נחלקו הראשונים איך לפרש את הכוונה היו באותו הנס, האם הכוונה שהיו בהצלה או בשעבוד. במצרים בוודאי שגם הנשים היו משתעבדות, כמו שאמרו חז"ל שנתנו מלאכת האנשים לנשים ומלאכת הנשים לאנשים, אבל גם ההצלה נעשתה ע"י הנשים, כמו שאמרו בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים. א"כ גם בחנוכה, או שהיו גזירות גם על הנשים, או על ידי אשה נעשה הנס שזהו מעשה יהודית המפורסם, וממילא אע"פ שזה מצוות עשה שהזמן גרמא, הנשים קשורות לזה.

בע"ה נברר כמה עניינים בנושא חיוב קירוי ההלל כמו שאנחנו נוהגים, וכמה שאלות חדשות שלא ראיתי דנים בהם. לדוגמא, הרי צריכים לומר בקריאת ההלל מאה עשרים ושלש פעמים הללויה, מה הדין אם החזן טעה, דילג אחד, דילג שתיים דילג חמש, או הוסיף אחד וכו'. הרי אפשר לעשות את הפיסוק בצורה אחרת, כגון "חנון ה' וצדיק ואלד'ינו מרחם" אם הפסיק הש"צ "חנון ה' וצדיק" וענו הקהל הללויה והמשיך "ואלד'ינו מרחם" ענו הללויה, והרי צריך להיות מאה עשרים ושלש פעמים והוא עשה מאה עשרים וארבע. בע"ה נגיע לזה בהמשך.

כמו כן שאלו על ענין הלחוח, מתי ברכתו בורא מיני מזונות ומתי המוציא. דהיינו, כמה תהא דקותו כדי שהברכה תהיה במ"מ גם בקביעות סעודה. כמו כן שאלו מהיכן לקחנו את שיעור העובי לפי מ"מ, ורצו לברר זאת. רצו גם לברר מה הדין בעובי שבין 2-3 מ"מ לעובי 7-8 מ"מ, דהיינו אם זה באמצע. (הבירור בשיעור מוצש"ק מקץ התש"ע)

גם מה שדובר בשיעור שעבר על עניין הסופגניות, למרות שזה לא המנהג שלנו במקור, אבל מאחר והיום זה כבר התקבל דיברנו על הברכה שלהם וכו', אבל יש שאלה חמורה לגבי בישולי גויים, כי הרבה סופגניות שמוכרים היום בשוק נעשות ע"י גויים. אין המדובר על הלישה והעריכה שבזה אין נפק"מ מאחר ואין בזה דין אפיה ובישול של גויים, אלא מדובר על זה שהם משליכים את הבצקים לתוך השמן, האם זה נחשב בישולי גויים? האשכנזים מכשירים את זה לפי שיטתם, אבל לדידן זה לא יעזור. אלו שאלות שצריך לברר אותן. (הבירור בשיעור מוצש"ק מקץ התש"ע)

סוד נס חנוכה – מסירות נפש

אבל קודם לכן נקדים עניין הקשור ליסוד נס חנוכה, והמוסר השכל בשבילנו. כתוב באחרונים שהנס נעשה לבני חשמונאי בזכות שמסרו את נפשם. הרי אנו אומרים בעל הנסים, מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים, זאת אומרת מלחמה כזאת מול צבא אדיר של למעלה מעשרה מליון חיילים יוונים, זה לכאורה שיגעון להילחם מול צבא אדיר כזה. מי שיראה בספר מאי חנוכה או מי שיש לו את הספר שמן למאור ובספרים אחרים, מי יעז להילחם נגד יוון שכבשה כ"כ הרבה ארצות. ומי שהצליח למגר אותם הם דווקא ישראל. הרי היוונים שלטו על הרבה ארצות באזור, הם באו מאירופה וכבשו ארצות עד עבר הנהר נהר פרת, והיחידים שהצליחו עליהם היו עם ישראל ומאז הם נפלו, מאז ועד היום אין שם וזכר למלכות יוון. כל מה שמספרים על יוון, זה היֹה היה בתקופה ההיא, אבל מאז שעם ישראל נילחם איתם במסירות נפש וניצח אותם, הם ירדו.

בשביל להבין נראה דוגמא ממסכת שבת דף קכא ע"א, תנו רבנן מעשה ונפלה דליקה בחצירו של יוסף בן סימאי בשיחין, ובאו אנשי גיסטרא של ציפורי לכבות, מפני שאפטורפוס של מלך היה. ולא הניחן מפני כבוד השבת ונעשה לו נס וירדו גשמים וכיבו וכו' וכששמעו חכמים בדבר אמרו לא היה צריך לכך, שהרי שנינו נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה. יוסף בן סימאי, אינני יודע אם הוא היה עם הארץ בכל אופן תלמיד חכם הוא לא היה (עיין מהרש"א), והוא לא ידע שישנה משנה מפורשת, גוי שבא לכבות דליקה בשבת, לא קראת לו ולא אמרת לו לכבות, אם יכבה מעצמו שיכבה, ובכל אופן כשהוא ראה שבאו גויים לכבות, אמר להם תניחו, מפני כבוד השבת. עשה לו הקב"ה נס וירדו גשמים וכיבו את הדליקה. לכאורה העניין קצת לא מובן, וכי הקב"ה עושה נסים לעמי ארצות או לאנשים העושים שלא כהלכה?

אולי פה צריכים ללמוד מכאן מוסר השכל לדברים אחרים, מה שנעשים לפעמים נסים שלא כדרך הטבע אין להגיע מזה למסקנות הלכתיות. הנס נעשה כי היה צדיק וירא שמים, והיו לו כוונות טובות.

אבל בירושלמי כתוב פה דבר נפלא נוסף. בירושלמי מובא את אותו מעשה כמו שבבבלי, רק שהירושלמי מוסיף שכשהם באו לכבות ולא הניח להם, אמר להם הניחו לגבאי שיגבה את חובו. דהיינו אמר להם אל תגעו, הגבאי בא כי יש לי חובות, יש לו עוונות, בא הקב"ה שהוא הגבאי לגבות את חובו. ומסיים הירושלמי, מיד קשר עליו הענן וכיבה את האש. לכאורה משמע מדברי הירושלמי שהשמים היו בהירים ופתאום נהיה ענן וירד גשם.

למה אני אומר זאת? כי לכאורה בספר בן יהוידע כאן, הוא שואל מה זה נפלה דליקה? וכי דליקה נופלת? ומתרץ, שבא ברק ועשה שריפה, כי בדורות הראשונים לא היו כמו שיש היום מכשירים מיוחדים שמונעים את היזק הברק. בבן יהוידע עצמו כותב, שזה מקרוב איזה חכם עשה את המכשיר הזה, ועל ידי כך הבתים לא נשרפים. בערך לפני 200-300 שנה התחילו עם החכמה הזאת שמונעת את שריפת הבתים על ידי ברק, אבל בדורות הראשונים ברק יכל לפגוע בבית ולשרוף אותו. אבל לכאורה לפי דבריו, אם היה ברק כנראה שהיו גם עננים, ואם כן יורד גשם אז אפשר להבין שהגשם כיבה, זה לא נס גדול כל כך. אלא מאי, במציאות הרבה בתים נשרפו על ידי ברק והגשם לא עזר.

אולם נראה לענ"ד שלפי הירושלמי הדבר לא היה כך. הירושלמי אומר מיד קשר עליו הענן, דהיינו שבכלל לא היה ענן. א"כ זה היה נס גדול! אחרי שאמר הניחו לגבאי שיגבה את חובו, לאחר שקיבל עליו דין שמים והצדיק עליו את הדין, על ידי שאדם מקבל עליו את הדין, נעשה לו נס. כמו שידוע מה שמספרים על רבינו האר"י שבא לפניו פעם איזה אדם רשע שהאר"י גילה לו את כל המסתרים והעוונות שלו, ואחרי שראה שהאר"י יודע את כל העבירות שעשה, אמר, עכשיו אני רוצה לקבל עלי תשובה שלימה מה העונש שלי? אמר לו האר"י, העונש הוא שריפה. אמר, טוב מה הבעיה, כמה עולה עצים וכו'. אמר לו האר"י, שריפה הכוונה שמכניסים לפה עופרת רותחת, והוא אמר אני מקבל עלי. נשכב ופתח את הפה סגר את העיניים ואמר לו נו תזרוק, קיבל עליו את הדין, אז האר"י שם לו דברי מתיקה בפה. אמר לו, מה? אני רוצה כפרה, היה מוכן ממש למות. אמר לו האר"י כיון שקיבלת על עצמך תשובה והיית מוכן להיענש, וסר עונך וחטאתך תכופר. א"כ גם פה, כיון שיוסף בן סימאי קיבל עליו את הדין, עשה לו הקב"ה נס. וזה בעצם מה שקרה עם החשמונאים שמסרו את נפשם אפילו שלא היה שום סיכוי שיצליחו, לכן עזר להם הקב"ה. וקבעו על זה הלל והודאה להקב"ה.

קירוי הלל – חשיבותו, מספר ההללויה, והדין בפיסק לא נכון או הוסיף או גרע

ידוע, שהרמב"ם כתב את הלכות קריאת ההלל דווקא בהלכות חנוכה, למרות שיכל להקדים זאת קודם. הרי הלל שלם אומרים בפסח ובשבועות ובסוכות. יש שמונה עשר פעמים בשנה שגומרים בהם את ההלל, פסח ביום הראשון, בחוה"מ לא גומרים כידוע. שבועות. שמונת ימי סוכות ושמונת ימי חנוכה. אבל הרמב"ם חיכה עד סוף חלק זמנים ושם כתב את העניינים של קריאת ההלל. ולכאורה צריך להבין מדוע.

מהרי"ץ בעץ חיים (שחרית דפסח) כבר רומז את השאלה הזאת. הרי ידוע שלרמב"ם יש סדר מופלא, הוא הולך כל דבר בצורה יסודית, מה דאורייתא מה דרבנן, למשל הוא הקדים הלכות מגילה להלכות חנוכה על אף שחנוכה קודם בזמן, בשלחן ערוך זה הפוך כי השלחן ערוך הולך לפי סדר ימות השנה, לכן כתב קודם הלכות חנוכה שזה בכסלו ואח"כ הלכות פורים שבאדר, אבל הרמב"ם לא כך, כיון שמגילה כתוב בתנ"ך וחנוכה מוזכר בש"ס, אזי הוא הולך לפי סדר החיובים. וכך בהרבה דברים, הוא לא הלך לפי סדר ימות השנה, לכן הש"ע נקרא בשם שלחן ערוך כפי שהוא מסודר, מתחיל מהבוקר עד הערב, אבל ברמב"ם לא זה הסדר, הרמב"ם לא מתחיל מה תעשה בבוקר, יתגבר כארי וכו' ושחרית וכו' לפי סדר היום, הרמב"ם מתחיל בקרית שמע שזה חיוב מן התורה, ואז הוא הולך לפי הסדר להבין את הדברים בצורה יסודית. ואח"כ מי שרוצה להבין את הדברים להלכה למעשה, צריך לסנף ולקשר דברים מפה לשם עד שיוצא לו בדיוק מה שהוא צריך לעשות, והשלחן ערוך סידר באופן שאדם יראה בדיוק מה הוא צריך לפי הסדר של הזמנים. בכל אופן הרמב"ם כתב בהלכות חנוכה את ענייני ההלל. והקשר מבואר מדברי מהרי"ץ, שבגלל שהחשמונאים היו כהנים מזרע אהרון הכהן, לכן חשוב להזכיר את זאת כאן בהלכות חנוכה.

כתב הרמב"ם את סדר אמירת ההלל, מנהג קריאת ההלל בימי חכמים הראשונים אחר שמברך מתחיל הללויה וכל העם עונים הללויה וכו' נמצאו עונים בכל ההלל הללויה מאה עשרים ושלש פעמים סימן להם שנותיו של אהרון. הרמב"ם בפשטות הבין שזהו רק סימן. אבל צריך ביאור מדוע קבעו חכמים שיהיו דווקא מאה עשרים ושלש פעמים? מהרי"ץ בעץ חיים שם ובשו"ת פעולת צדיק ח"א סי' מ"ח עומד על השאלה הזאת למה דווקא מאה עשרים ושלש הללויה? לא יכלו לעשות סדר אחר? מי יותר חשוב, משה רבינו או אהרון? היה אפשר לעשות מאה עשרים כמנין שנותיו של משה. אולי יכלו לעשות מאה ועשר כמו יוסף הצדיק, מאה ארבעים ושבע כמו יעקב אבינו? מהרי"ץ מסביר את הדברים מבחינה פנימית ואת הסוד שיש בעניין שזה לא לחינם, כך הוא אומר, ראוי לנו לחקור מה ראו על ככה לעשות רמז במספר הללויה למניין שנותיו של אהרון קדוש ה', ולא עשו רמז אחר לשנות אחד מהאבות או לשנות משה רבינו ע"ה. האמנם אביא רמז גדול וכו' מי שיראה בפנים ויבין, יהיה לו מזה חיזוק גדול. לצערנו בדור שלנו נחלשו האנשים, קשה להם, אין להם זמן לעשות הלל בקירוי עוד כמה דקות, בעבר זה עוד היה חזק אבל בדור שלנו הדבר קצת נחלש. מי שיכול לעורר על זה, יקרא מה שמהרי"ץ אומר, ואולי יבין את חשיבות העניין. כמה חשוב העניין של עניית הללויה, זה לא סתם. זו תקנת חז"ל ולפי שיטת הרמב"ם זה מנהג שבו ראוי לילך. ולא לחינם עשו מאה עשרים ושלש פעמים. יש פה עניין מכוון, ובעצם זה רמוז בפסוקים בתהילים, הללו אל בקדשו, חז"ל אומרים להלל את הקב"ה כנגד שנותיו של קדושו, שזה אהרון קדוש ה', ויש בזה עניינים פנימיים למה דווקא הוא נקרא קדוש ה' ומדוע הפסוק רומז עליו. ועוד בפסוק יראו את ה' קדושיו בקריאת ההלל, יראת שמים כנגד שנותיו של קדושו שהוא אהרון, כך כתוב במדרש. ועד כדי כך שחכמי תימן כותבים שעניין אמירת הללויה מאה עשרים ושלש פעמים היא תקנת דוד המלך, דהיינו לא שהחכמים בדורות שאחריו או חז"ל בזמן המשנה תיקנו שכך תהיה סדר קריאת ההלל, אלא דוד המלך בכבודו ובעצמו ככה ייסד את קריאת ההלל. ככה הם כותבים. כנראה הם הבינו שאם זה נלמד מהפסוקים בתהילים, וחז"ל קיבלו בתורה שבע"פ שהרמז הוא כנגד שנותיו של אהרון, שמע מינה שדוד המלך תיקן כך, וממילא צריכים לקיים זאת אא"כ בשעת הדוחק שאין ברירה. אבל מי שיכול להשתדל לפחות בשבתות, לפחות כמה ימים בחנוכה, זה חשוב מאוד.

אם הש"צ טעה, עשה פיסוק לא נכון ועל ידי זה יצא שהציבור ענה יותר הללויה, או שהוא דילג, לכאורה אם זה כנגד אהרון בוודאי שחשוב לתקן את הטעות, אבל מצד שני יש קצת שאלה בזה. בספר מרכבת המשנה, ספר מפורסם על הרמב"ם מוכר ללמדנים, ספר עמוק מאוד, לא היה לו מסורת איך מחלקים את ההלל למאה עשרים ושלש פעמים, לכן הוא ניסה לבד לעשות חלוקה, מי שישוה אותו למנהג שלנו יראה שלא קרב זה אל זה. החלוקה שאצלנו אינה מסברא, אלא חלוקה שמקובלת מדורי דורות. בתכאליל כתבי יד יש אפילו כאלה שסימנו אותיות א'-ב' ליד כל פיסוק, ספרו אותם אחד אחד, עד קכ"ג. וזו הקבלה והמסורת מדורות עולם איך סדר הקריאה של ההלל. אבל הוא ניסה לבד לעשות חלוקה, ויצא לו חלוקה אחרת, ומי שיראה שהחלוקה שלו לא כל כך מסודרת כראוי, אבל זה מה שהוא הצליח בכוחותיו מעצמו.

אבל יש פה בעצם עוד בעיה. הרי מאודך ה' כי עניתני ומטה אנחנו כופלים, והעניין הזה אינו לפי כל הדעות. הדבר מוזכר בגמרא בסוכה, וגם הרמב"ם כותב יש מקומות שנהגו לכפול מאודך כי עניתני וכו' מקום שנהגו לכפול כופלין מקום שנהגו שלא לכפול- אין כופלים. יש מקומות שלא היו כופלים. את אנא ה' הושיעה נא, כולם כפלו. בכל אופן אלו שלא כפלו מאודך ומטה, המשיכו לענות הללויה עד הסוף, א"כ בוודאי שהיה צריך לעשות חלוקה אחרת בפסוקים הקודמים, או שבמקום מאה עשרים ושלש הללויה יצא יותר, מאה ושמונים או מאה חמישים הללויה. מסתבר יותר שהם קיצרו בהללויה הראשונים, ועשו חלוקה אחרת כדי שיצא להם מאה עשרים ושלש הללויה. א"כ יוצא, נכון שיש חלוקה מקובלת, אבל החלוקה הזאת היא לא לעיכובא, העיקר שייצא בסוף מאה עשרים ושלש. מעתה, אם הש"צ קלקל, הוא יכול לתקן בהמשך והחלוקה תהיה בצורה אחרת כי אינה  לעיכובא.

אבל יכול להיות הסבר אחר, יתכן שכולם חילקו כמו שאנחנו, ואלו שלא כפלו מאודך כי עניתני, הוסיפו עוד הללויה על המאה עשרים ושלש, וזה לא מזיק. דהיינו, תמיד אפשר להוסיף על רמז העיקר לא להפחית ממנו. לדוגמא, עושים שני נרות שבת, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, כמקובל בכל ישראל. מצד הדין מספיק להדליק נר אחד של שבת, גם בחנוכה, אלא שיש הידור ומוסיפים נר אחד בכל לילה, גם בנר שבת מוסיפים ומדליקים שנים, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. אבל אם ירצו להדליק שלש נרות כנגד אברהם יצחק ויעקב, או ארבע כנגד ארבע אמהות או חמש וכו', אומר הרמ"א בסימן רס"ג שיכולים להוסיף. טעם הדבר הוא כי כשאתה מוסיף, אתה לא מגרע את הרמז הקודם. דהיינו בכלל שלש – שתיים. זכור ושמור קיים, ואתה הוספת עוד משהו שיהיה רמז נוסף, אבל לא גרעת. ממילא יוצא שאם תעשה מאה וחמישים הללויה, לא קלקלת את הרמז של מאה עשרים ושלש. כי העיקר שלא תפחית.

אותו הדבר אנחנו אומרים גבי ברוך שאמר. הרי מובא בשם פרקי היכלות, שיש בברוך שאמר שמונים ושבע תיבות, כנגד הפסוק ראשו כתם פ"ז, ובנוסח שלנו יש יותר, כמש"כ מהרי"ץ, כמדומני שהם מאה ושתיים תיבות. מה עם פ"ז? התשובה היא, במאה ושתים נכלל גם פ"ז. כשאתה מוסיף לא קילקלת את הפ"ז, כי הפ"ז בכל מקרה קיים, העיקר אל תפחית.

ר' יעקב ספיר מחבר אבן ספיר – עדותו בעניין קירוי ההלל בתימן והערות עליו. מכתב להגרי"ש אלישיב שליט"א (בקיצור. הרחבה במוצ"ש מקץ התש"ע). טעות הפוסקים ספרדים בהוראת הלכה לתימנים, והתייחסות מרן שליט"א לספר "ילקוט יוסף".

ביקר בתימן חכם אחד שנולד בפולניה, ר' יעקב ספיר שמו, הוא ראה איך התימנים קוראים את ההלל, תשמעו מה כתב. הוא בא מירושלים והיה שד"ר בתימן כמה חדשים, והוא התפעל איך קראו בתימן את ההלל כמו שהיה בזמן הש"ס. בהתחלה הוא כותב יש להם סדר הושענות פיוטים יפים מאוד קדמונים, לא ראיתים בשום מחזור ספרד או אשכנז, והם להם בכתובים מאז, קריאתם בהלל מתוק לחיך ונעים לאוזן. החזן קורא בנעימה חצי פסוק והקהל מלחשים אחריו ועונים פה אחד קול אחד הללויה, וכן אחר כל חצי פסוק בשפה ברורה ובנעימה קדושה,קטן וגדול מצלצל אזניים, ועונים… תשמעו, אני אקרא לכם מה שהוא אומר ואח"כ נעשה עליו הערות ועונים מאה וארבעים ושבע פעמים הללויה כנגד שנותיו של יעקב ואינם כופלים פסוקי אודך, אנא ה' הושיעה נא, ומנהג זה כבר נזכר בתלמוד מקום שנהגו לכפול כופלים מקום שלא נהגו לכפול אין כופלים וכו'. יש כאן שלש הערות, מש"כ 'הקהל מלחשים אחריו ועונים פה אחד הללויה', ראיתם דבר כזה, שהקהל מלחשים יחד עם הש"צ? אנחנו שומעים מהש"צ ועונים הללויה. אמנם אני לא יכול לטעון עליו, כי יתכן שהוא ראה אנשים כאלה, והראיה שמהרי"ץ בשו"ת פעו"צ מתנגד לזה, כי מהרי"ץ כותב לא לומר ביחד עם הש"צ אלא רק לשמוע, יוצאים ידי חובה בשמיעה בלי אמירה, כי זה לא מדין שומע כעונה אלא על ידי שאומר הללויה נחשב כאילו אמר בעצמו. אבל כנראה הוא היה בבית כנסת שהקהל או חלק מהם נהג להגיד יחד עם הש"צ בלחש מה שאנחנו לא נוהגים, ומהרי"ץ מתנגד ואומר לא לעשות כך. בכל אופן יכול להיות שהוא ראה. אבל האם יכול להיות שראה שעונים מאה ארבעים ושבע הללויה? יש בית כנסת כזה? אני חושב שלא נשמע מעולם. אותו דבר מה שהוא כותב שהם לא כופלים פסוקי אודך כי עניתני, מישהו פה שמע פעם דבר כזה? אף אחד. לא נשמע דבר כזה. מדוע אני אומר את זה? ספר אבן ספיר הוא ספר מצוין, אבל כשהוא כשכתב את הספר, יש הרבה דברים שהוא לא דייק. הוא היה אדם חכם, ורואים שהבין הרבה דברים גם מבין השיטין, אבל יש דברים שהוא לא דייק, ובפרט שהוא היה בתימן רק כמה חדשים.

אומר לכם עוד דבר. היתה לי איזו הפתעה. לפני זמן לא רב בא אלי בחור אחד, הביא לי מכתב שכתב בחור שהיה בישיבת קול תורה בירושלים מלפני קרוב לארבעים שנה. אותו בחור שלח מכתב לרב אלישיב שליט"א, שאל אותו שאלות על מנהגים של תימנים. אחרי ארבעים שנה המכתב הגיע לשואל, והוא רואה שאין תשובה. הוא שאל את הבן של הנכד של הרב אלישיב מדוע הרב אלישיב לא ענה תשובה על המכתב הזה? השיב לו, אתה יודע למה הוא לא ענה? הוא אמר, אני לא יכול לענות על מנהגים של תימנים, כי אני לא מבין בזה. לא מבין בזה, הוא לא עונה.

(הרחבה בעניין המכתב במוצש"ק מקץ התש"ע)

אותו דבר לגבי אבן ספיר, כמה שהוא היה עם תימנים, כאילו הכיר אותם, בכל זאת רואים שכשהוא מביא את המנהגים שלהם הוא מתבלבל. במקום לכתוב שעונים מאה עשרים ושלש פעמים הללויה הוא כתב משהו אחר. הוא מדמה כך.

עכשיו לעניינינו, מה שהאשכנזים מבינים, משום מה הספרדים לא מבינים. לצערנו. כתבתי פעם בעבר, על העניין של ה"ילקוט יוסף". הספרדים משום מה החליטו שהם כן צריכים לפסוק הלכות לתימנים. בזמנו הערתי על זה, וכתבתי, שכל חכם יענה לעדה שלו. כל חכם צריך להורות רק לבני עדתו, ואין לחכם אחר להורות לבני עדה אחרת וכל-שכן שלא יאמר ללכת רק אחרי הוראות מרן. והרב יצחק יוסף תמה על כך מה הטענה הזאת, כל חכם מורה הוראה לכל שואליו. ברוך ה', עכשיו יצא לאור הספר הזה "אורח לצדיק" שמפריך את כל הטענות שלהם. והוא עונה לו, במחילה מכת"ר אני לא מבין מה שהוא טוען. והוא מסביר מה שאנחנו כתבנו, כשמדברים על מנהגים של תימנים, מי שלא מבין, מי שאין לו ידיעה יסודית, מי שלא נמצא בתוך העניינים, רואים שהוא מבלבל. פשוט. הוא יכול להגיד לך כך, אבל הוא לא יודע את הדברים בצורה ברורה. הספרדים כשמדברים על המנהגים שלנו, ובעצם הספר שלו בעצמו מוכיח על זה, רואים שכשהוא מדבר על מנהגי התימנים אינו יודע בין ימינו לשמאלו. מתי התימנים עושים כמו הרמב"ם? ומתי עושים כמו השו"ע? הכל מבולבל מתחילה ועד סוף. זה בעצמו מוכיח שלפי האמת אינם יכולים להתערב. כמו שאנחנו לא נורה להם. כשספרדים פונים אלי בערב כיפור ושואלים אותי על כפרות, על מנהגים של כפרות אם כך ואם כך, אינני עונה להם. מאיפה אדע לענות? אותו הדבר מה שכתוב בספרי הפוסקים על חרם דרבינו גרשום. ידוע שאצל האשכנזים יש חרד"ג לא לשאת שתי נשים, אצל הספרדים וקל וחומר אצלנו אין את חרד"ג , וכתבו הפוסקים שספרדים לא יורו לאשכנזים בעניינים אלו, כי אינם מתמצאים ואינם יודעים את כל פרטי המנהגים בעניין הזה. לכן אני חושב שאין הכי נמי, הספרדים אשריהם ואשרי חלקם, התימנים אשריהם ואשרי חלקם, האשכנזים אשריהם ואשרי חלקם, כל שבט והמנהגים שלו, אבל שאף אחד לא יתערב לשני. כי כדי לדעת באמת, רק מי שנמצא בתוך העניינים יכול אכן לדעת את הדברים בצורה ברורה. בעזרת ה' עוד נחזור לזה.

חיוב הנשים בקריאת ההלל בחנוכה, ובגדר חיוב תפילה ודין לימוד תורה לנשים

כעת, נדבר לגבי חיוב הנשים בקריאת ההלל. אמרנו, שלגבי הדלקת נר חנוכה הגמרא אומרת שנשים חייבות משום שאף הן היו באותו הנס. אולם בזכות שהרמב"ם כתב את עניני ההלל בהלכות חנוכה דוקא, כמו שהסברנו קודם את הטעם, זכינו ללמוד ממנו הלכה שאי אפשר היה לדעת אותה בלעדי כן.

הרמב"ם כותב, אם היה המקרא את ההלל קטן או עבד או אשה, עונה אחריהם מה שהם אומרים מלה במלה בכל ההלל. דין זה כתוב במשנה מסכת סוכה דף לח ע"א, אבל במשנה אפשר להבין שלא מדובר על חנוכה אלא על פסח שבועות וסוכות, ואכן לפי התוספות במקום מדובר על סוכות. ולכן תראו שיש פוסקים האומרים שאומרים שנשים חייבות לקרוא את ההלל בחנוכה. לפי האשכנזים אפילו בברכה. אצל הספרדים בלי ברכה, אבל לדעתם יש מקום או צורך שנשים יקראו את ההלל בחנוכה, מהסיבה שאף הן היו באותו הנס. למעשה, אצלנו לא נהגו כך, אצלנו הנשים לא נהגו לקרוא את ההלל בחנוכה.

ולכאורה זאת אמנם שאלה. כיון שהנשים היו באותו הנס, א"כ כמו שחייבו את הנשים בהדלקת נר חנוכה, כמו כן לכאורה הן צריכות להיות חייבות גם בקריאת ההלל. מה ההבדל והחילוק ביניהם, מדוע בנ"ח נשים חייבות ובהלל דחנוכה נשים פטורות?

בעזרת ה' נגיד ארבעה תירוצים על הקושיא הזאת, שנים מהם כתובים בספרים.

בספר מועדים וזמנים מתרץ ואומר חילוק, שעניין חיוב אמירת ההלל אינו מיוחד לחנוכה, אבל הדלקת הנר מיוחדת לחנוכה. דהיינו, חז"ל תיקנו להדליק נר בחנוכה, ובפורים חייבו במקרא מגילה, במשלוח מנות ומתנות לאביונים, ולכן גם נשים חייבות בזה, כי נשים חייבות גם במצוות דרבנן, אבל ההלל איננו חיוב שמיוחד לחנוכה, כי כל זמן שנעשה בו נס, כל הימים טובים שנעשה בהם נסים לישראל, קבעו חז"ל לקרוא בהם את ההלל, לכן הם אמרו שגם בחנוכה חייבים. ממילא, מאחר וקריאת ההלל היא מצוה שאין הזמן גרמא, אם כן גם בחנוכה נשאר הדין הכללי של החיוב. כך הוא אומר.

הכלי חמדה אומר תירוץ אחר, דשאני נר חנוכה שהוא משום פרסומי ניסא. לפרסם את הנס, חייבו גם את הנשים. אבל דבר שלא מפרסם את הנס, לא חייבו.

אבל נלענ"ד בע"ה, שתי תירוצים יותר פשוטים אבל אולי יותר מהותיים.

התירוץ הפשוט, מפני שאם היו מחייבים שנשים יקראו הלל בחנוכה, הרי בחג סוכות הם פטורות, יוצא שאנו עושים את חנוכה אפילו יותר מסוכות. בסוכות שהוא מן התורה וקוראים את ההלל שמונה ימים נשים פטורות, ובחנוכה שהוא מדרבנן נשים יהיו חייבות? אתה מחשיב את ימי חנוכה יותר מסוכות. לכן חכמים לא יכלו לומר כן. התירוץ דומה לתירוצו של מועדים וזמנים רק מכיוון אחר.

אבל אפשר לומר תירוץ נוסף, יסודי יותר. ידוע שחז"ל חייבו את הנשים במקרא מגילה בפורים. כידוע בדורות שעברו, נשים לא ידעו לקרוא או לכתוב. עד הדור שלנו או קצת התחיל בדור שעבר שנשים התחילו לדעת קרוא וכתוב. ממילא בזמנם אי אפשר היה לחייב את הנשים בדבר שצריכים ללמוד אותו. כמו לדוגמא, בקריאת התורה, או אפילו להתפלל כסדר התפילה בנוסח הקבוע כמו שיש בסידור. האמהות שלנו בדורות שעברו לא התפללו בשום נוסח, הן התפללו ואמרו תפילות בנוסח שלהן מהלב כפי צחות לשונן, בסגנון של בקשה, כל אחת מה שהיא אומרת. אבל דבר שצריכים ללמוד, כמו ברכות שצריכים ללמוד מה לברך וכו' לא חייבו את הנשים, כי בשביל לדעת הלכות ברכות היא צריכה ללמוד. הנשים בדורות ההם לא למדו, לא בגלל שלא יכלו ללמוד כי היו עסוקות בענייני הפרנסה וכדומה, לא זו הסיבה. אלא הסיבה היא כמו שחז"ל אומרים, יישרפו דברי תורה ולא יימסרו לנשים. כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות.  כיון שנשים דעתן קלה, ואם תלמד תורה היא עלולה לפרש את הדברים בצורה לא נכונה ותגיע למסקנות לא נכונות ולא מדויקות, ועלולה להגיע מזה ח"ו לכל מיני מכשולים, כמו שנאמר אני חכמה שכנתי ערמה, לפיכך חז"ל לא נתנו שהנשים ילמדו תורה.

מה שבדורות שלנו נשים לומדות תורה, זה פשוט הכרח מתוך המצב. בדור שעבר קבעו גדולי הדור, וגם אז היו רבים שהתנגדו אבל בסופו של דבר זה התקבל, החפץ חיים ועוד כמה גדולי ישראל בדור שעבר שראו את המצב, הגיעו למסקנא שאם חז"ל אמרו כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות, היום בזמנינו אם לא ילמדו אותן, זה לא יהיה כאילו תפלות אלא תפלות ממש. כיון שהעולם השתנה וגם בנות לומדות בבתי ספר, אם לא ילמדו אצל היהודים, ח"ו הרבה יתרחקו וילכו ללמוד במוסדות של גויים ורשעים, והמצב ילך ויתדרדר לאבדון. היום בדורנו המצב כבר הגיע לכך שהנשים כל כך מלומדות עד שכבר יש להם חידושים. אני מסופק אם להגיד לכם מה שראיתי, בחור ישיבה אחד מירושלים הראה לי הגהה של אימו על ירושלמי באיזו מסכת, לא תאמינו, הוא מראה לי שאימא שלו כתבה על הירושלמי, לפי דברי הירושלמי כאן מתורצת קושיית הרמב"ן במסכת גיטין דף ל'. זהו. זה כל ההערה. כמו הגהה של רבי עקיבא איגר. ממש כך. ולא רק זה, היום כבר יש נשים שלומדות קבלה, וזה כבר מסוכן. הדבר כבר עובר את כל הגבולות. בכל אופן גם היום לצערנו יש כמה גדולי תורה האוחזים שבמוסדות התורניים של היום עוברים קצת את הגבולות, מלמדים אותן יותר מידי את העמקות של התורה. אם היו נשים מסוימות שחכמות באופן מיוחד, נשים מיוחדות שמסוגלות ללמוד ושאינן מוציאות את דברי התורה לדברי הבאי, נתנו להן ללמוד, אבל הן יחידות. לכתחילה ללמד את הנשים תורה, לא מלמדים.

נחזור לענייננו. הלל זה תורה. בצאת ישראל ממצרים… מן המצר קראתי יה… לא לנו ה' לא לנו וגו', אלו הם דברי תורה. זה שונה ממקרא מגילה שחייבו גם את הנשים, כי הוא סיפור. סיפור יפה מאד על המן ואחשורוש, ובפרט שאסתר במרכז, נשים שישמעו את הסיפור יבינו אותו. נר חנוכה גם כן, אישה מדליקה נר חנוכה, כמו שהיא מדליקה נר שבת שתדליק גם נר חנוכה. וכן משלוח מנות ומתנות לאביונים, יפה מאד, שתעשה. אבל הלל, זה כבר שייך ללימוד, ומאחר וחז"ל לא רצו שנשים תלמדנה תורה לכן לא חייבו אותן. כמדומני שהתירוץ הזה הוא אמת.

לפי זה נבין, שאין מקום למה שדנו בכמה ספרים אם הנשים חייבות במאה ברכות בכל יום, או כל מיני דברים מעין זה.

אבל מצד שני לא טוב לבוא ולומר לנשים מזה אתן פטורות ואת זה אתן לא חייבות, אדרבה כדאי שיתפללו שלש תפילות ביום, כיון שבלאו הכי הם למדו, ואם יבוא הבעל ויאמר לאשתו את פטורה, היא תזלזל ח"ו והדבר יוריד את היראת שמים שלה. האמהות שלנו היו צדיקות, מלאות ביראת שמים, כל דיבוריהן וחייהן היה שמע ישראל, קדושה ויראת השם יתברך היו באוויר, כל הזמן הן היו מתפללות, הכל היה ספוג אמונה, יראת ה' ואהבתו. אבל בדור שלנו, אם לא תגיד לה להתפלל ומה להגיד, לצערינו זה נעלם שלבד מעצמן יגידו דברים של יראת שמים ותפילה. מי שזוכר בדור שעבר, לא אליכם בפטירה, היו הנשים מקוננות, מחברות מלים מעצמן. היום לא נשמע דבר כזה כי הן לא יודעות. מה שהיה בזמן חז"ל, נשים מענות וכו', וכן הנביא ירמיהו שאומר קראו למקוננות ותבואנה וכו' ותשאנה עלינו נהי. מקוננות היו בדורות הראשונים עד הדור שעבר, הן מעצמן היו מנסחות קינות ואומרות, למרות שהם לא היו מלומדות. אבל בדורנו זה כבר לא קיים. היום הכל נהיה טכני, מלאכותי. היום הכל חייב להיות לפי הספר. על כן, לפי מציאות זמנינו לפחות שיחזיקו בזה.

שאלה: איך נבנה ביהמ"ק במקום שעבדו ע"ז? (תשובה במוצ"ש מקץ התש"ע)

אומר לכם איזו שאלה שהתעוררתי בה, עדיין אין לי תשובה, אולי בזכות הציבור נמצא את התשובה. אם לא היום אולי בשיעור הבא, תחשבו על זה ותדונו בדברים כדי שנמצא תשובה. נראה לי שזו קושיא מדאי חזקה, לכן צריך גם תירוץ חזק.

קראנו, מי שקרא היום מאי חנוכה בלימוד של נר יום שני, מובא שם הסיפור של יוחנן שהרג את ניקנור היווני, וכתוב שם שניקנור נטע פסל בבית המקדש וכו' והקריבו מדמו בעזרת הקודש. דהיינו, בבית המקדש הכניסו עבודה זרה. מדוע אני מתפלא? יש משנה במסכת עבודה זרה דף מ"ה ע"א האומרת, כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן, דע שיש שם עבודת כוכבים. ובירושלמי שם סוף הל"ה מובא, אין לך הר וגבעה בארץ ישראל שלא עבדו עליה הכנענים עבודה זרה. דהיינו, כמ"ש על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן. הגויים הכנענים, שבעה עממים שהיו פה בארץ, לא הניחו הר וגבעה שלא עבדו שם ע"ז. התוספות שם מביאים את קושיית הירושלמי, שהרי בית המקדש נבנה בהר המוריה, כמ"ש בהר ה' ייראה, בית המקדש נבנה היכן שאברהם אבינו עקד את יצחק, אם כן לכאורה עבדו על הר המוריה ע"ז, ואיך נבנה עליו בית המקדש? הרי דוד המלך בנה מזבח בגורן ארונה היבוסי והקריב שם קרבנות, והוא גם תכנן לבנות את בית המקדש ובזמנו נקבע שזהו המקום לה', ובנו שלמה המלך בנה שם את המקדש, איך נבנה בית הבחירה במקום שעבדו עליו הגויים ע"ז? מתרץ הירושלמי, שזה נבנה על פי נביא. בפשטות לפי פירוש פני משה במקום, נכון שעבדו שם ע"ז והמקום פסול, אבל נביא התיר את זה. דהיינו היה היתר מיוחד. על פי מפרשים אחרים נראה שהכוונה, לא שנביא התיר את המקום האסור, אלא הנביא גילה להם שבדרך נס במקום הזה לא עבדו עבודה זרה. בכל ההרים עבדו, אבל פה במקום הזה הקב"ה סימא עיניהם ולא עבדו שם ע"ז. כי אילולי הנביא היה צריך ללכת אחרי הרוב, מאחר ולא יודעים על המיעוט, אבל את זה הנביא גילה להם.

החיד"א בספר ראש דוד, כותב תירוץ אחר על הקושיא של הירושלמי. הוא מביא בשם ר' אברהם רוזאניס, הרב הנז' מפרק לה, על פי מה שמצא במדרש כי בעת בריאת העולם על אבן השתיה שממנה הושתת העולם, כביכול התפלל שיכבשו רחמיו את כעסיו ויגלו רחמיו על מידותיו. כמובן שאיננו יכולים להבין את המדרש הזה כפשוטו ויש דברים דומים לזה גם ביתר ספרי חז"ל, שבבריאת העולם, על אבן השתיה שממנה הושתת העולם, התפלל הקב"ה יה"ר שיכבשו רחמי את כעסי וכו'. וממשיך החיד"א בשם אותו חכם, ואמרו בזוהר הקדוש (הוא לא ציין את המקום, אבל חיפשתי ומצאתי זאת בפרשת תזריע דף נ"א ע"א), דכל מקום שהשכינה שורה שוב אין רשות לסטרא אחרא לבוא שם. אם כן כתוב בזוהר שהיכן שיש שכינה, לא יכול להיות שם ס"מ. וממשיך החיד"א, והשתא כיון שעד שלא נברא העולם בורא עולם התפלל שם, אין מקום להיות שם סטרא אחרא. ממילא בזה הוא מתרץ את קושיית הירושלמי, שבאמת לא היה בהר המוריה סטרא אחרא, כי במקום הזה שרתה שכינה והקב"ה התפלל שם כבר בבריאת העולם, ממילא לא יכול להיות שתהיה שם סט"א. זה התירוץ שלו.

ואינני מבין. הרי מנשה העמיד צלם בהיכל בזמן בית ראשון, כתוב במשנה במסכת תענית שאפוסטמוס העמיד צלם בהיכל. גם במה שקראנו היום כתוב שניקנור הרשע נטע פסל בבית המקדש. אם כן היתה עבודה זרה בבית המקדש. איך זה מסתדר עם כך שמקום ששרתה בו שכינה לא יכול להיות שיעבדו שם ע"ז? הדבר צריך עיון גדול.

(המשך ביאור השאלה והתשובה יבוארו בשיעור מוצש"ק מקץ התש"ע)

ההבדל בין שאמי לבלדי, הטעית הר"י צובירי בענין זה, והתיחסות מרן שליט"א לספר אורח לצדיק

כיון שדיברנו על נושא קירוי ההלל, צריך לדעת שנושא זה איננו נוגע ל"שאמי" או "בלדי". יש היום אולי החושבים שבלדי אומרים הלל בקירוי ושאמי לא. מי שיודע, זה לא נכון. בטח יש פה אנשים שיכולים לאשר את זה, אבל אני לא מחפש אישורים, כי זה דבר שכבר ידוע ומפורסם. יש שאמי שאומרים הלל בקירוי כמו הבלדי. השאמי-צנעאני נהיה קיצוני והלך נגד זה, אבל בכפרים בתימן יש הרבה שאמי שאומרים הלל בקירוי, וגם כיום הרבה מצאצאיהם בא"י ממשיכים זאת.

לאמיתו של דבר צריך להסביר את העניין. בספר הזה "אורח לצדיק" מובא מכתבים של הרב יחיא אלשיך זכר צדיק לברכה, אשר ממש נוגעים במהות העניין, אבל אסביר קודם משהו.

השאמי והבלדי מדברים ומתווכחים כבר קרוב לשלש מאות שנה בערך, מאתיים שנה יותר נכון. עד לפני מאתיים שנה לא ידעו מה זה שאמי ובלדי, המושג התחיל לפני כמאתיים שנה. אבל עד הדור שלנו, הויכוח היה נורמלי. הבלדי אמר אנחנו נוהגים לפי מנהג אבותינו מדורי דורות. השאמי אמרו, נכון שזה מנהגינו מדורי דורות, אבל אנחנו רוצים לעשות עפ"י האר"י, על פי השו"ע או על פי הסידורים של הספרדים. בדיוק כמו אצל החסידים. החסידים והליטאים לא מתווכחים מה התפללו לפני 300-400 שנה, כולם מודים שעד הבעל שם טוב כולם התפללו בנוסח אשכנז, אבל בעש"ט הנהיג כל מיני הנהגות על פי הקבלה והם הכניסו ולקחו דברים לסידורם מסידורי הספרדים. בסדר. ועל זה יש ויכוח, האם זה טוב? האם כדאי? האם מותר לשנות או לא? עד פה הויכוח הנורמלי.

בדור שלנו, קם מי שאתם מכירים, הרב יוסף בן יעקב (צוביירי) והמציא פירוש אחר. הפך את הקערה על פיה. שכביכול השאמי הוא המקורי, והבלדי הוא ההפוך. פה כבר אי אפשר היה לשתוק על הנושא הזה. לעוות את המציאות ולהציג את התמונה הפוכה? כל זמן שמתווכחים בצורה נורמלית, העובדות הן ברורות רק שיש שאלה האם כך עדיף או אחרת, זה שייך. אפשר לשמוע אחד את השני באהבה ואחווה שלום ורעות, וכל אחד יגיד מה שנראה לו.  

זה בעצם מה שהרב יחיא אלשיך זצ"ל מביע במכתבים. בין היתר הוא כתב, ידוע לכם כי מימות הגאון מהרי"ץ עד ימינו, לא היה מי שההין והעיז לקום להתנגד לדבריו של מהרי"ץ, אף על פי שהם מתפללים בנוסח אחר, וגם לפעמים נוהגים באיזה מנהג שונה. בימינו קם מי שהשפיל את מי שרצה להשפיל, והרים את מי שרצה להרים. צריכים לדעת, היום מנסים לעשות כאילו כביכול יש ויכוח בינינו לבין שאמי. זה לא נכון. אנחנו לא מתנגדים לשאמי. ההתנגדות שלנו היא רק לרב מסוים שהפך ושינה את מהות הדברים. דהיינו, ידוע שמהרי"ץ הוא אבי אביהם של מנהגי הבלדי, ואילו תלמידו מה"ר יוסף אלקארה היה שאמי. תלמידו המובהק היה שאמי. גם מחבר ספר שושנת המלך מה"ר שלום חבשוש, שהעלה את מסקנות מהרי"ץ להלכה בשו"ת פעו"צ, גם הוא היה שאמי. דהיינו אפילו תלמידי חכמים שהיו שאמי, קראו על מהרי"ץ שהוא מרא דאתרא, מהרי"ץ הרב שלנו בכל ענין. אלא מאי, בענייני נוסחאות ותפילות, הם רצו איזה עניינים, אולי סודות וקבלה ודברים כאלה, על זה היה הויכוח.

ברוך ה' שיצא עכשיו הספר הזה "אורח לצדיק" ומגלה את האמת, מי שירצה יעיין שם.

כל ההבדל בין שאמי לבלדי הוא רק בענייני תפילה ונוסח. אין הבדל בהלכות שחיטה בין שאמי לבלדי. הספר מקור חיים היה נפוץ אפילו באזור שרעב, ובכל המחוזות. ספרי מהרי"ץ התקבלו בכל מקום, והיו מקובלים על כולם.             

הניקור התימני, קטניות בפסח – כפיית מנהגי וחומרות עדות אחרות על ק"ק תימן, בעבר

בענין הניקור גם לא היתה מחלוקת ויש לי חידוש בנושא הזה, אבל אומר לכם משהו לפני כן. היום שנת תש"ע, מצאתי דבר נפלא. כבר בשנת תר"ע, לפני מאה שנה, היה ויכוח בירושלם על נושא הניקור של התימנים. הרי התימנים נמצאים בארץ משנת תרמ"ב, נתנו סימן, אמרתי אעלה בתמ"ר. אע"פ שאומרים שזה לא מדויק כי הם באו כבר בשנת תר"מ, אבל כנראה בגלל שהגימטריא הזאת מוצלחת, אעלה בתמ"ר, לכן הדבר ידוע כך. בין אם זה נכון או לא, או שיש סיבות אחרות שאינני יודע, בכל אופן זה סימן טוב, הכי הרבה טעות של שנתיים. כמו ונושנת"ם עם הכולל. א"כ בשנת תרמ"ב, כך לפחות נזכור, באו תימנים לארץ. אמנם לא ציבור גדול כמו לפני ששים שנה בעל כנפי נשרים, אלא מעטים שבאו בימים ההם והתיישבו בעיקר בירושלם עיקו"ת וברחובות ובעוד כמה מקומות. באותה תקופה היה ויכוח, ובין היתר נכנס העניין של הניקור, וישבו ודנו על זה.

תראו, אולי נקדים דבר אחר בכדי שיובן. בספר שו"ת זכרוני אי"ש ענף חיים של מה"ר אברהם חיים אלנדאף, נקרא מה שהוא כותב ונראה אם מישהו יצליח להבין מה הוא אומר. בעניין אכילת קטניות בפסח בשנת תרע"ו. לכל אחינו בית ישראל אנשי קהילתנו, נודיע לכם שהמצב החמור הכריח אותנו לבקש היתר לאכילת מיני קטניות בחג הפסח.  שמעתם? הם מחפשים היתר לאכילת קטניות, היפך המנהג המפורסם בשאר קהילות ישראל שבפעיה"ק ירושלם. ולא רצינו לסמוך על דעתינו אנחנו ובית דינא דחתימי מטה, אלא הלכנו לשאול את הרבנים של שאר הקהילות אשכנזים וספרדים. והם הסכימו להתיר למי שאין לו מצה מספקת לכל ימי החג מותר לו לקנות מיני קטניות. רק כל אחד יעשה בביתו וכו', וכל שכן אנחנו קהילת התימנים שמנהגנו להתיר בתימן. ואין צריך התרה אחרי שהרבנים התירו וכו'. אתם מבינים מה קרה? הם נהגו איסור באכילת קטניות בפסח, וכשהיתה שנה קשה ולא היה מספיק מה לאכול, לא היה מספיק מצה, חיפשו היתר לקטניות באופן מיוחד. בירושלם בתקופה ההיא האשכנזים שלטו בעיקר, אבל היו שם גם ספרדים.

מה שמעניין, שכף החיים בהלכות פסח סימן תנ"ו כותב אותו דבר, אבל הוא מפענח זאת עד הסוף. הרי בעצם האשכנזים מחמירים באכילת קטניות בפסח מחשש לתערובת מיני דגן, לכן הם אסרו זאת. מרן כותב שקטניות מותר, וגם אורז מותר. הפרי חדש חושש, שלפעמים ימצאו חיטים בתוך הקטניות. בסוף כותב כף החיים כך, כתב הגאון חיד"א בספר טוב עין, אנחנו בני ספרד לא נוהגים להימנע מקטניות, אבל באורז נהגו בירושלם רוב הת"ח ויר"ש לא לאכול אורז בפסח. כי היו שהעידו שביררו ואחרי שבישלו מצאו חיטה וכו'. אח"כ מביא כה"ח בשם ספר פקודת אלעזר (היה רב של קהילת המערבים בירושלם, שבא ממרוקו) עכשיו נוהגים גם הספרדים בירושלם לאסור הקטניות בפסח. כיום אולי יש בודדים מהספרדים שאוסרים את זה. אבל כף החיים שהיה הרב של הבבלים דהיינו העיראקים שבירושלם, שהיה בזמן הרב יוסף אלשיך שהיה הרב של התימנים בירושלם, מאיר את הדרך וכותב, עתה בזמן הזה נתרבו האוכלוסין יותר ויותר ממה שהיו מקדם, קהילות מרובות, וכל אחד ואחד מחזיק במנהגו. הוא אומר, כל זה היה בעבר, אבל עכשיו שבאו ונתרבו האוכלוסין המצב השתנה. וממשיך, יש שהם אוכלים קטניות ויש שאינם אוכלים, ואין בזה משום לא תתגודדו, כיון שכל אחד קהילה בפני עצמה.

ברצוני לספר לכם משהו בנושא הניקור. היה בכפר סבא מארי שלום נגר זצ"ל, והיה שם גם מנקר אשכנזי. זה היה בערך לפני שלשים שנה. המנקר האשכנזי ראה את המארי התימני איך שהוא מנקר, אמר לו, מה זה? איך גמרת לנקר תוך שעה? ענה לו, ומה אתה רוצה? להשחית את הכבש ולזרוק את הכל סתם? והראה לו, הנה זה אסור והוצאתי והשאר מותר. טוב, התפתח ויכוח. בקיצור המארי התימני החליט ללמדו לקח. כי לקח טוב נתתי לכם. הוא הביא לו יד של כבש ואמר למנקר האשכנזי, תוציא פה את גיד הנשה, תראה לי היכן הגיד החיצוני, והיכן הפנימי? ובעצם הוא נתן לו את היד של הכבש… הלה מסתכל ואומר לו, הנה פה. המארי אומר לו, אתה בטוח? מאיפה תוציא? ואיפה הקנוקנות וכו'… בקיצור אמר לו המארי, תגיד לי אתה נורמלי? אתה מחשיב את עצמך מומחה? זה לא רגל, זה יד… אותו מנקר פשוט לא ידע, כי אין להם הבחנה… בדיוק כמו הקטניות. אתם יודעים, האשכנזים גם לא מברכים במוצ"ש על הבשמים עצי בשמים, עשבי בשמים, או מיני בשמים, אצלם הכל מיני בשמים מפני שאין בקיאות לרבים מהם להבחין בין המינים.

נספר לכם סיפור יותר ממחיש. כאן אני לא אומר שמות ממש אלא כמעט. היה איזה קצב כאן בעירנו ובשכונתנו, זכרונו לברכה. הבן שלו, שלמה יוסף, שלח אותו פעם אביו שילך למנקר מומחה ומפורסם פה בבני ברק כדי שינקר לו את הבשר. הלך הבן והביא למנקר את הבשר ולאחר זמן החזיר לאביו הקצב את הבשר מנוקר. הסתכל אביו ואמר לו בתמיהה, מה הוא עשה? מה זה? הוא ניקר את כל מה שלא צריך ומה שכן צריך לנקר הוא השאיר. את החלב הוא השאיר וניקר את כל מה שלא היה צריך. זה מי שמחשיב את עצמו כיום למנקר הכי מומחה, אולם הקצב שעלה מתימן הבין וידע יותר ממנו.  

(הרחבה בנושא זה במוצש"ק וירא התשע"א)

תשמעו עוד דבר, אתם מכירים את הפסוק, גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה. הגיע מישהוא אשכנזי למסקנא שצריך לעשות לסוס ארבע ציציות. הבנתם למה? (האשכנזים קוראים כסוסך…) כעמי כעמך כסוסי כסוסך… תשמעו, אני קורא לכם מתוך ספר אמונת משה מקוזניץ פרשת כי תצא, בא מישהו ושאל אותו, גדילים תעשה לך וכו' למה התורה אומרת לעשות גדילים על ארבע רגליים של סוס? כסוסך… אתם שומעים? ותדעו לכם ששמה הוא אמר שתי פשט'לך להסביר את המהלך הזה.

(הרחבה וציטוט מהספר בשיעור מוצש"ק מקץ התש"ע)

לצערנו מרוב הגלויות שכחו והשתבשו בהרבה דברים בעוה"ר.

גם בנושא הניקור הם מחמירים בהרבה עניינים מתוך חוסר ידיעה. זה ברור. ועכשיו אקרא לפניכם מה שברוך ה' זכיתי לגלות דברים שכתבו הרבנים התימנים בשנת תר"ע. אשכנזים מוכרים לגויים חתיכות בשר בתורת טרף והם לא יכולים לשרש אחריהם כי עדיין מעורב בהם חלב או חוטין, ויש חתיכות גדולות שהם מחמירים וכל הקהילות בירושלם אומרים שזה טרף. אבל התימנים הם מנקרים מומחים לפי מנהגנו ויודעים לנקרם. חתומים על זה הצעיר שלום יוסף עראקי, שלום יוסף אלשיך, אברהם חיים אלנדאף, ועוד, עשרים ואחד רבנים תימנים שמעידים שמנהגנו בתימן לא כמו האשכנזים שמחמירים וזורקים הכל. רק שהם אומרים כמו בקטניות, כיון שקהילות אחרות בירושלים מחמירים לכן יש להם בעיא עם זה. ממילא הכל קרה ונהיה מתוך שיבוש. עוד ארחיב בכל זה בס"ד ובל"נ בהזדמנות אחרת.

כיון שהזכרתי את ספר אבן ספיר שהיה אמיתי וכתב בצורה מאוד מכובדת על התימנים, נביא מה שכתב איך ששמע בתימן אומרים תחָית המתים (בקמץ תחת החי"ת). שמעתי שהם אומרים תחית המתים החי"ת קמוצה, חשבתי בראשונה שטעות היא בידם. אחרי שובי דרשתי, והנכון איתם. ושם הוא מסביר שזה משורש חיה בקמץ, ולא חיה בחירק, ומסביר שאם אתה אומר תחית המתים בחירק תחת החי"ת פירושו שהמתים מחיים מישהוא אחר, כמו שנאמר ונפשו לא חיה, אבל תחית המתים בקמץ זה שהם יחיו בעצמם. והוא אומר, אם כך התימנים צודקים, צריך לומר תחית המתים בקמץ תחת החי"ת. והוא ממשיך ואומר, תראו איך הוא הודה על האמת, אם היו רואים או שומעים שבתימן אומרים תחית המתים לא היו כותבים כן. הרבה שיבושים הורגלנו בהם, בפרט בלימוד התלמוד ובספרים שאינם מנוקדים, עד כי שבה בעינינו ליושר והמעקשים למישור, ואנו שומעים אותם אומרים משהו אחר בשפה ברורה, ייראה לנו מכוערה.

ואומר לכם יותר מזה. לפעמים יש עי"ז טעויות הלכתיות. יש נשים היום שלצערנו עושות איפור בעיניים. זה בא להם ממה ששנינו במסכת שבת הכוחלת והפוקסת וכו', ומי שיראה במשניות פני שבת המצויירות של יוני גרנשטיין, אמרו לי ששם מצוייר אשה שעושה צבע עם מברשת על העיניים. לזה הם קוראים כוחלת. הם פשוט לא יודעים. מי שיודע איך עושים את הכחול, יודע שעושים אותו בתוך העיניים ולא מעל העיניים. אבל כך הם מציירים את המשנה, ומפרשים שזה כחול על גבי העיניים מבחוץ, שאינו דרך צניעות כלל. הכחול שבעבר היו עושים אצלנו, היה בתוך העין. ממילא מתוך חוסר ידיעת הדברים והשיבוש במסורת, מגיעים גם לטעויות הלכתיות. הרי יש גמרא בנדה דף סז ע"א, כחול שבתוך העין אינו חוצץ, שמחוץ לעין חוצץ. ראיתי בספר בדי השלחן של הרב פייביש כהן במחכ"ת שאינו יודע להסביר בבירור מה זה כחול, הוא כותב כנראה כחול זה אבק ששמים בתוך העין. אפילו בשיעורי שבט הלוי משמע במחכת"ה שהוא לא מכיר ולא יודע בדיוק מה זה, וחושב שלא שמים כחול בתוך העין עצמה. ואם בארזים נפלה שלהבת וכו'. אצלם נאבדה המסורת, כמו שאמרנו לגבי הניקור. כחול שבתוך העין אינו חוצץ משתי סיבות, ראשית, הרטיבות של העין והלחלוח מוריד את החוזק שלו והוא נהיה קלוש. ויותר מזה כיון שהוא בתוך העין לא מקפידים על כך. אבל מחוץ לעין זה חוצץ, כי אין הדרך לעשות מחוץ לעין. א"כ זה מובן למי שבאמת יודע מה זה כוחלת, אבל הם לא מבינים ואפילו מציירים ומסבירים משניות שלא כדת ושלא כדין, והכל בגלל חוסר המסורת.

וזהו בדיוק מה שקרה בנושא הניקור. ומי שיודע התימנים נוהגים כך בכל המקומות בשחיטות פרטיות. בזמנו בירושלם הם היו קהילה קטנה והיו כפופים כביכול לאשכנזים, לכן היו חייבים לעשות כמו שהם. אפילו קטניות היה אסור. אבל אחרי כן התימנים חזרו למנהגים שלהם, וקל וחומר אחרי העליה הגדולה של כולם בשנת ה'תש"ט שמאז כל מי ששוחט ומנקר באופן פרטי עשה את הניקור התימני ללא חשש. ובעזרת ה' יקויים בנו השיבה שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה, ויה"ר שגם הענין הזה יסתדר. ואותו הדבר לגבי כל דבר שבמסורת. לדוגמא, ויהיו כל ימי נח, מי שיעיין במנחת שי יראה שבספרי אשכנז כתוב ויהיו. בעבר הרבה דברים האשכנזים וגם הספרדים עשו כמו התימנים, אבל במשך הדורות הם השתנו. אין ספק שנאבדה להם המסורת, ומתוך חוסר ידיעה הם עושים הרבה דברים כמו שנעשה.

כיום אפי' בקרב בני קהילותינו, יש שנטו מן הדרך לחצוב להם בורות נשברים, ובסיעתא דשמיא נתפלל שתיפקחנה עיניהם, ויבינו שאנחנו מחזיקים את המסורת הנכונה בס"ת ובכל הדברים.

ובעצם בעניין הניקור אין מה להתווכח, כי מי שיודע כל מה שמדובר הוא רק על הבדלי מנהגים, או על פוסקים מסוימים שמחמירים, אבל לא מדובר על חלבים דאורייתא, בזה ודאי שאין ויכוחים. ואם יש כאלו, זה כבר מובא לגבי חלב של בני ריינוס, ואכמ"ל, אבל דברים אחרים ופרטים נוספים הם שוליים, ובכלל חבל שהם עשו מזה מהומה ומחלוקת ח"ו, והאמת והשלום אהבו. ונקווה שהדברים יובנו על נכון ויתקיים בנו מקרא שכתוב נגילה ונשמחה בו. אכי"ר.