השיעור השבועי

ערוך ומעובד מתוך שיעורו

של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א

שנמסר במוצש"ק פרשת מקץ  מוצאי חנוכה  ה'תש"ע  ב'שכ"א

בבית המדרש פעולת צדיק שע"י מוסדות יד מהרי"ץ ב"ב

מפתח נושאים:

מוצאי חנוכה – עיקר וסיום ימי הדין

פירוש נפלא במעשה יהודה ותמר

התייחסות הרב ל"קול קורא" מאת רבני הקהילה וחיזוק בעניינים אלו

תירוץ לשאלה איך נבנה בית המקדש במקום שעבדו ע"ז

ביאור בעניין גולגלתו של ארונה

בירור הלכתי לגבי הלחוח ושיעורו. דחיית הגדרת ספר "ברכת ה'"

בירור הלכתי לגבי הסופגניות אם יש בהן דין בישולי גויים, ולימוד זכות על המיקלים

מכתב מרן שליט"א להגרי"ש אלישיב בענייני מנהג ומסורת ק"ק תימן

הפוסל ס"ת תימנים לקריאת זכור לספרדים יגרום לפסילת ס"ת ספרדים לכל השנה לתימנים

בירור הנוסח ועל כולם ה' אלוד'ינו אנו מודים לך – על מה קאי?

התרחקות מהפוליטיקה והשקר, ומעשה מהאי"ל שטיינמן שליט"א

מוצאי חנוכה – עיקר וסיום ימי הדין

אנחנו במוצאי חנוכה. בסוף שמונת ימי חנוכה. דורשי רשומות אומרים שימי חנוכה הם ימים של חזרה בתשובה, דהיינו שממשיכים הימים הנוראים עד חנוכה. ומביאים רמז מהפסוק סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה. הזה כגודל חסדך וכאשר נשאתה – ר"ת חנוכה. דהיינו עניין התשובה, שמשה רבינו ביקש מהקב"ה סליחה זה היה ביוה"כ, אבל הדבר נגמר בחנוכה.

בעזרת ה' השיעור הזה יהיה בעיקר מילואים לשיעור הקודם, בדברים שהתחלנו ולא הסברנו עד הסוף. השארנו שאלה באמצע, בעניין ביהמ"ק שהכניסו שם עבודה זרה. אינני יודע אם יש כבר למישהו כאן תשובה או לא, אם יש שיגיד לנו. אם לאו, בעזרתו יתברך אנחנו כבר מצאנו את התשובה, אבל הרי יכולות להיות עוד תשובות. שבעים פנים לתורה. בכל אופן זאת הייתה שאלה קשה.

דיברנו על עניין הלחוח, שיעורו, מתי ברכתו בורא מיני מזונות ומתי המוציא. עניין השיעור כמה תהא דקותו שהברכה גם בקביעות סעודה במ"מ.

וכן השאלה בעניין הסופגניות, אם יש בהן איסור בישולי גויים. אולי אין לזה נפק"מ לעכשיו מוצאי חנוכה, אבל זו שאלה בכל ימות השנה לגבי בישולי גויים או פת עכו"ם. צריכים לדעת מה הדין בעניין הזה. ועוד אולי כמה דברים.

נפתח בדברי אגדה, פירוש נפלא ומצויין, הפלא ופלא, כמעט ברוח הקודש. הוספתי קצת נופך פה ושם על הרעיון הזה, ואמרתי את זה כבר לפני כמה ימים בכינוס בני הישיבות הע"י, אבל הפעם נאמר בקצת שינוי.

מביאים בכמה ספרים, בעיקר בספרי גדולי החסידים והצדיקים, אינני יודע מה המקור שלהם, הם כותבים את זה בשם כתבי האר"י ובוודאי יש לזה מקור רק שכנראה יש כתבים של האר"י שלא נתפרסמו או שנגנזו, ויש לדבר רמז בירושלמי מסכת שבת אבל אין לזה מקור מפורש. עכ"פ נאמנים עלינו האומרים בשמו, שעניין גמר ימי הדין של ר"ה, יוה"כ והו"ר, העיקר והסוף בחנוכה. כך הם כותבים בשם האר"י. מי שמכיר למשל את הספר נטעי גבריאל, הוא אוסף הרבה הלכות, וכך הוא כותב, ימי חנוכה הם ימי חיתום גמר הדין לטובה ועת רצון להיפקד בדבר ישועה ורחמים ובפרט בזאת חנוכה. דהיינו זאת חנוכה שהוא היום האחרון, מה שהיה לנו השבת. אמנם עכשיו אנחנו כבר במוצאי שבת, אבל אני קצת מסתפק, יכול להיות שעוד יש קצת הארה של שבת שממשיכה עד חצות, א"כ אולי יש נפק"מ גם לעכשיו. הם כותבים שזה סגולה לעורר פקידת עקרים ועקרות, וסגולה להשפעת פרנסה, אפשר שעד עכשיו במוצאי שבת זה עוד קשור. אמנם ביום כיפור כשיצא כיפור נגמר היום א"כ שמא גם בחנוכה כשיצאה שבת נגמר חנוכה, אבל מצד שני מצאתי שיש כאלה שאומרים שזה נמשך עד פורים, ומאחר שמשכו זאת עד פורים, ק"ו למוצאי שבת הזאת. הם עצמם כותבים שהדברים גבוהים, וזו הנהגה עליונה. בכל אופן כדאי לנו עכשיו, אולי יש מי שעוד יתעורר. הוא כותב עוד בשם שער יששכר, מי שמכיר הוא בעל שו"ת מנחת אלעזר, היה גברא רבא, "הכתיבה בראש השנה והחתימה ביום הכיפורים, וגמר דין בהושענא רבא. עם כל זה אף שיוצאין הפתקין אין להם כח להתקיים עד חנוכה, אולי יתקן האדם מה שעיוות. נמצא שקדושת החג הולך ונמשך עד חנוכה". יש קשר עד חנוכה, עדיין יש אפשרות, הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו מושך כמה זמן, עשי"ת, ר"ה, יוה"כ, הושע"ר ועכשיו עד חנוכה. כעת אנחנו מושכים את זה עד מוצאי חנוכה, ויש כאלה שאמרו עד פורים, כנראה שיש איזה בחינות מסוימות שאם היה לנו עיניים לראות היינו רואים. הם אומרים שמאיר כמו יד בשמיים, יד מאירה שפשוטה לקבל שבים. לצערנו אנחנו אין לנו עיניים לראות. אבל כפי הנראה יש לימים האלו עדיין קשר.            

פירוש נפלא במעשה יהודה ותמר

הדבר זה רמוז בפסוק ויהי כמשלש חדשים ויוגד ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך. מה זה כמשלש חדשים? לא שלשה חדשים ממש. מתשרי מרחשון עד כסליו עד חנוכה, שזה קרוב לג' חדשים. ויוגד ליהודה- יהודה רומז על שם ה', הגמ' בגיטין דנה אם התכוין לכתוב שם הויה וכתב יהודה, יש ביהודה את שם ה'. הדל"ת ביהודה רומז לדוד המלך שהוא מקושר עם הקב"ה, ולעתיד לבוא יגאלנו משיח בן דוד, כמו שכתוב וביקשו את ה' אלוד'יהם ואת דוד מלכם. דוד המלך שבא משבט יהודה מחובר להקב"ה לנצח נצחים, קשר בל יינתק. ויוגד ליהודה לאמור, דהיינו בא השטן ומקטרג לפני הקב"ה שרמוז בשם יהודה, ואומר זנתה תמר כלתך, עם ישראל נמשל לתמר שנאמר זאת קומתך דמתה לתמר, וכן נקראת כלה שנאמר באתי לגני אחותי כלה, כתוב במדרש שאחד עשרה פעמים עם ישראל נקרא כלה, והשטן מקטרג על עם ישראל שסטה מהדרך. וגם הנה הרה לזנונים – מפרש בעל ספר בת עין, שהוא המקור של פירוש זה, הכוונה שעם ישראל ח"ו נדבק ודבוק מרצונו בתאוות, והם מקושרים אליהם. ואפשר לומר שהכוונה גם שזה נעשה בפרהסיא, כמו הריון שהוא מוכר ונרגש. דהיינו לא רק בצינעה אנשים עושים דברים בסתר אלא גם ברשות הרבים. זה מה שמקטרג השטן בימים האלו של חנוכה. ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף –אומר הקב"ה, ח"ו, שעם ישראל חייב כליה. מה אומרת תמר? מה אומרת כנסת ישראל? היא מוצאת, והיא שלחה אל חמיה לאמור לאיש אשר אלה לו אנכי הרה – לאיש זה הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה. ח"ו אנחנו לא התרחקנו מהקב"ה, אדרבה אנחנו דבוקים בהקב"ה, הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה. שימו לב יש פה רמז גדול, רק נאמר לפני כן הקדמה. בספרי הפוסקים דנים האם אפשר להדליק נר חנוכה לא מתוך כלי. היום בד"כ מי שלא מעיין או לא שם לב, חושב שנר הכוונה לשעווה. למעשה בלשון חז"ל הכלי זה הנר. דנו כמה פוסקים האם בנ"ח הנר, דהיינו הכלי, מעכב או לא. יש בזה נידון גדול. כף החיים מביא בשם חסד לאברהם זקינו של הרב חיד"א חמישה עשר דרגות של נר חנוכה. למי שיש יכולת בידו יעשה של זהב, אח"כ כסף, וכך הלאה והלאה. אבל לא לעשות בדברים שלא נחשבים כלי, כמו קליפות של בצלים, או תפוח אדמה לנקב ולעשות, זה לא, כי אין לזה חשיבות של כלי. לגבי דברים של חד פעמי גם יש נידון. בכל אופן רצוי לעשות כלי. אם כן, החותמת זה השמן שמצאו בחותמו של כהן גדול, זה השמן שאנחנו מדליקים בחנוכה. והפתילים אלו הפתילות. והמטה בגימטריא כלי (המלה המטה עם הכולל סה"כ 60), הרי השמן רומז לחכמה ושריפת הפתילות רומזת לשריפת יצר הרע. זה מה שאומרים עם ישראל להקב"ה, אנחנו לא התרחקנו ממך, אנחנו דבוקים בך. אלא מאי? שאור שבעיסה מעכב, יצר הרע מפריע לנו בהרבה דברים. אהה, ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני – הקב"ה אומר עם ישראל צודקים, כי על כן לא נתתיה לשלה בני – לא נתתי ולא שלחתי להם את המשיח שנקרא שילה, שנאמר עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים, והוא נקרא בני שנאמר ה' אמר אלי בני אתה. ולא יסף עוד לדעתה – מלשון ויודע בם את אנשי סוכות, דהיינו לא יוסיף עוד לייסר אותם. אבל זה רק לפי פירוש האחד. הרי ידוע שעל הפסוק ולא יסף עוד לדעתה יש מחלוקת בפירוש, יש מסבירים ולא יסף היינו לא הוסיף, ויש מסבירים ולא פסק, דהיינו שמכאן והלאה המשיך איתה. לפי זה אם הכוונה לא יסף, לא פסק, הקב"ה לא הפסיק לאהוב אותנו. במלה ידע יש כמה פירושים, יש בגמרא מסכת ע"ז ד' ע"א על הפסוק רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, רש"י שם מסביר שידעתי זה אהבתי, כמו שכתוב ואדעך בשם, או כמו שכתוב יודע ה' דרך צדיקים, שהקב"ה אוהב. המלה ידיעה בהרבה מקומות לשון אהבה. ולא פסק עוד הקב"ה לאהוב אותנו, כי אם ח"ו הקב"ה היה מנתק איתנו את קשר האהבה שלו, היה גרוע.

מספרים, שרב אחד דרש באיזה שהוא מקום את העניין הזה, שכתוב בספרים על חנוכה שהוא גמר תשובה, הוא רצה לעורר את הציבור לתקן מעשיהם. בא אליו אח"כ יהודי אחד, אמר לו, הרב, עכשיו בזכות הדרשה, מצאתי את התירוץ על הקושיא שהייתה לי הרבה זמן. אמר לו הרב, מה הקושיא? אמר לו כתוב בפיוט ונתנה תוקף (הפיוט בנוסח שאומרים האשכנזים בראש השנה) מי באש ומי במים, מי בחניקה ומי בסקילה, לא הבנתי עד עכשיו מה הקשר בין חנוכה (החסידים מבטאים חנוכה כמו חניקה) לראש השנה? עכשיו הבנתי, כי חנוכה זה הסוף של ראש השנה… וד"ל.

למה אני אומר זאת? כי לצערנו ההבדל בין הכ"ף לקו"ף נשכח היום. כמעט אף אחד לא מקיים אותו, חוץ מאיתנו ומעוד כמה עדות בודדות מהספרדים שמבטאים, אבל השאר לא.

התייחסות הרב ל"קול קורא" מאת רבני הקהילה וחיזוק בעניינים אלו

בעלון פעולת צדיק פרסמנו קול קורא, ודרך אגב לצערנו הרבה אנשים היום מזלזלים, אנחנו בדור שהחושים קצת קהו, לא מתייחסים. מי שרואה את הקול קורא, אני מבקש מכל מי שיכול שיתלה את זה, אולי ראוי אפילו לקרוא את זה לפני הציבור, כי לצערנו הם דברים שהציבור מזלזל בהם, בבחינת דש בעקביו. אם אפשר לתלות בלוח המודעות כמו שתלוי פה בבית המדרש על גבי הדלת. זה אחד מהדברים הראשונים שכתבנו, פשוט וברור שחלילה לזוז כמלוא נימא ממבטא לשון הקודש המקובל בידינו שהוא כנתינתו מסיני, ואין מדויק יותר ממנו בכל קהילות ישראל כיום, לא נחליפנו ולא נמיר אותו. לצערנו הדור החדש, בשנים האחרונות, בפרט בקריאת התורה, מרגישים חולשא גדולה,.הציבור לא בקי בקריאה, קשה למצוא חזנים שבקיאים, אלו דברים שלא היו בעבר, ולפי המצב היום קשה כבר לדעת מה יהיה. אנחנו חוששים שבדור הבא אולי ישתנו דברים. ולכן הדבר הזה חשוב מאוד. תראו מה קרה מהשיבושים האלו של הכ"ף והקו"ף, הכף נהיה קוף, השורק נהיה חירק, בלבול גדול נהיה מכל הנושא הזה. עד כדי כך שיצאו כל מיני טעויות מהדברים האלה.

יש פה בקול קורא עוד דברים חשובים מאד. גם דברים שלצערנו מזלזלים בהם היום. העניין של שירי עגבים, כמה שדיברנו על זה, אבל עדיין המצב אינו פשוט. אולי צריך לכתוב בנפרד על הנושא הזה. שמירת משמרות הקדושה וסייגי הצניעות, גם דבר חשוב מאוד. דרך אגב, בספר שלחן ערוך המקוצר חלק קדושה, יש פירוט על כל העניינים של צניעות וכו', ונדמה שיש כאלה שחושבים שאנחנו מחמירים. תדעו, מה שכתוב שם, זו ההלכה! אין שם לא חומרות ולא קולות – רק הלכות. בשלחן ערוך המקוצר אנחנו לא כותבים חומרות. שלחן ערוך, פירושו הדרך הסלולה. מי שרוצה לדעת מהם חומרות – ואינני בטוח שזה חומרות – שמחתי ממש לקבל את זה ביום שישי חוברת בשם באתי לגני, נתתי למחבר הספר הסכמה, שם הוא כותב דברים חמורים מאד, ולפי דעתי זו אמת. אמת לאמיתה. הוא כותב פה מוסר והלכות, מי שיכול להפיץ את החוברת הזאת תע"ב. בכל אופן לצערנו היום הצניעות ירדה ממש עשר מעלות אחורנית, אוי לנו מי ירפא לנו. לכן גם בנושא הזה עוררנו. אני חושב שכדאי מאוד ללמוד את הנושאים האלה, לפחות מה שכתוב בשלחן ערוך המקוצר, אבל מי שיכול להחמיר יותר מזה ולנהוג כמו שכתוב פה, אשריו ואשרי חלקו.

תירוץ לשאלה איך נבנה בית המקדש במקום שעבדו ע"ז

נחזור לשאלה ששאלנו בשיעור הקודם, והתירוץ שמביא החיד"א בשם מה"ר אברהם רוזאניס שתירץ על פי המדרש, שבבריאת העולם הקב"ה התפלל על אבן שתיה יה"ר שיכבשו רחמי את כעסי ויגלו רחמי על מידותי, והוא ממשיך על פי זה מה שכתוב בזוהר פרשת תזריע דף נא ע"ב שכל מקום ששרתה בו שכינה לא יכול סטרא אחרא להתקרב לשם. ולהבדיל הפוך, כאשר המקום טמא, השכינה לא באה לשם. לא שהשכינה אינה יכולה להיכנס, אלא שאינה רוצה להתקרב למקום טמא. לפי דבריו, זה התירוץ לקושיא, מה אתה שואל, איך נבנה בית הבחירה על מקום שהיתה עליו עבודה זרה? התירוץ שלא היתה שם עבודה זרה, לא יכול להיות שתהיה עבודה זרה במקום קדוש. על זה הקשינו, אם כן הפלא ופלא, איך נבין את מה שמנשה הרשע הכניס צלם בהיכל, ומה שאפוסטמוס הכניס צלם בהיכל, ובמגילת בני חשמונאי מה שקראנו על ניקנור שנטע פסל בבית המקדש ושחטו שם חזירים, איך זה מסתדר? זה נראה ממש פליאה עצומה.

בסיעתא דשמיא מצאתי דבר דומה לזה שכותב החיד"א בספר אחר. יש לו ספר שנקרא כסא דוד, שם הוא דן על דבר אחר בכלל, אבל לפי הדברים שלו שם יתורץ העניין הזה. הוא מביא שכתוב במדרש, על הפסוק אלך לי אל המור ואל גבעת הלבונה, הר המור זה ירושלים, שנאמר באתי לגני אחותי כלה, הר המור זה הר המוריה, על משכבי בלילות וכו', אחזתיו ולא ארפנו – תשמעו דבר נפלא – זה דוד כשתפס הגורן מיד ארונה היבוסי, ומצא גולגלתו של ארונה נתונה תחת אבני המזבח, ולא פסל המקום קרבנותיהם של ישראל. כתוב כאן במדרש דבר שנראה תמוה, אבל חז"ל אומרים ואנחנו רק צריכים להבין, כל מלה פה יש לה משקל. מה פירוש תפס? הרי הוא קנה אותו. אלא שכנראה רצו להסביר את המלה אחזתיו, כי הרי כתוב שארונה רצה לתת לדוד בחינם אבל הוא רצה רק לקנות בכסף, א"כ הפירוש אחזתיו שדוד אחז, תפס. ומצא גולגלתו של ארונה נתונה תחת המזבח, איך זה יכול להיות? איפה הגולגולת של ארונה? הרי הוא מדבר עם ארונה, הוא עושה איתו מקח וממכר, איך גופתו נמצאת תחת המזבח? כותב החיד"א פה, וגם בספר דבש לפי, שהכוונה על סבו של ארונה. ארונה הזה שדוד עושה איתו מקח וממכר וקונה ממנו את המקום, קראו לו ארונה על שם סבו, והוא מצא את הגולגולת של סבו. ולא פסל המקום את קרבנותיהם של ישראל, מה הפירוש? הרי יש שם גולגולת, יש טומאה במקום המזבח, למה הקב"ה לא פסל? בגלל שבבריאת העולם הקב"ה התפלל שם, לכן לא יכול להיות שתגיע טומאה לשם, כך אומר החיד"א. גם פה קשה, מה הפירוש אין טומאה? הרי יש פה גולגולת? אלא, נכון שיש פה גולגולת, אבל הגולגולת זאת היא עצם שלא שורה עליה רוח טומאה. דהיינו, למרות שמצא דבר טמא במקום בית המקדש, ולעניינינו עבודה זרה, אבל לכל דבר של טומאה יש איתו רוח טומאה, ורוח הטומאה לא שורה פה. אפי' שאתה רואה את הטומאה עצמה, אבל אין פה רוח טומאה. לכן הקב"ה לא פסל את קרבנותיהם של ישראל. ממילא לפי זה מובן ומתורץ מה שהקשינו. אם החיד"א מתפייס מדבר כזה, נמצא שהחיד"א מבין שבכל דבר של טומאה, רוח הטומאה לא נתפסת במקום קדושה, אם כן אותו דבר צריכים לומר גם לגבי הצלם והעבודה זרה.

ביאור בעניין גולגלתו של ארונה

בעניין הגולגולת של ארונה, יש קצת דברים תמוהים. יש אומרים שהדברים מרפסין איגרי, יש אומרים שזה טעות, לא יכול להיות דבר כזה. במסכת סנהדרין דף י"ב ע"א כתוב מעשה בחזקיהו מלך יהודה שעיבר את השנה מפני הטומאה וביקש רחמים על עצמו, דהיינו שעיבר את השנה כי ראה שהם טמאי מתים. רש"י לא מפרש ככה, אלא שנטמאו כי עבדו ע"ז, אבל תוס' אומרים בשם הירושלמי בד"ה עיבר, שגולגלתו של ארונה מצא תחת אבני המזבח. במקום אחר כתוב בירושלמי שאת הגולגולת של ארונה מצאו בימי חגי. פלא עצום. במקום אחד כתוב שמצאו את הגולגולת בימי דוד, במקום אחר כתוב שבימי חזקיה, ובמקום אחר בימי חגי, ומסבירים שזה הדבר שחגי בחן את הכהנים. הדבר תמוה מאוד.

יש פירוש מעניין מאוד שכותב החתם סופר בחלק יו"ד סי' ש"מ, שגולגלתו של ארונה לא הכוונה לעצם של גולגולת, אלא שהקברים של משפחת ארונה היו ליד בית המקדש במרחק מה, אבל היה חיבור תחת המחילות בקרקע, והיה עלול להגיע ולהתחבר לשיתין שתחת המזבח ולהעביר את טומאה. גולגלתו של ארונה, הכוונה גלגול המחילות של ארונה, עבר והגיע תחת המזבח. פלא, אבל כך הוא אומר. לפי זה הוא גם מתרץ את השאלה, שאצל דוד המלך לא שהיה גולגולת תחת המזבח אלא היה חיבור דרך הקרקע, ולכן בנו תחת המזבח כדי שיהיה דבר שימנע ויפסיק את ההעברה של הטומאה. אבל אח"כ בימי אחז שהיה רשע, אביו של חזקיה, הוא פרץ את זה. ולכן כל פעם היה צריך לסדר את זה. הגולגולת כל הזמן היה מתגלגלת.

ראשית, לא כל כך פשוט מה שהחת"ס אומר. כי בעל מנחת אלעזר בסי' ע"ו טוען, הרי כתוב שבירושלים פינו את כל הקברים, א"כ לא יכול להיות שיהיה שם קבר. שנית, איך אפשר לומר גולגולת הכוונה גלגול, זה קצת נשמע תמוה. החיד"א הבין את הדברים כפשוטם, וגם המנחת אלעזר לא מסכים למה שכתב החת"ס, הוא אומר שנבהל מהפירוש הזה, נבהלתי על גאון שר התורה שיכתוב כדברים האלה.

ובכלל בעצם יש כאן שאלה גדולה, הרי ארונה היה גוי, וגויים אינם מטמאים באהל, שנאמר אדם כי ימות באהל, אתם קרויים אדם ואין גויים קרויים אדם. הרמב"ם פוסק שגויים אינם מטמאים באהל. אלא מאי, יש כאלה מפרשים בסוף ספר שמואל, שארונה היה גר צדק. אבל גם אם הוא התגייר הרי סבו היה גוי, ואמרנו שמדובר על הגולגולת של סבו. אולי זה תלוי במחלוקת אם גוי מטמא באהל, אולי הירושלמי סובר שגוי כן מטמא באוהל. בכל אופן לעניינינו לפי זה מיושבת הקושיא שהקשינו בשיעור הקודם.

בירור הלכתי לגבי הלחוח ושיעורו. דחיית הגדרת ספר "ברכת ה'"

נדבר בעניין הלחוח ושיעורו. כתבנו בשלחן ערוך המקוצר, שאם הלחוח בשיעור של 2-3 מ"מ ברכתו במ"מ גם בקביעות סעודה, ואם הוא בשיעור של 7-8 מ"מ, בפרט באמצע, אזי ברכתו בקביעות סעודה המוציא לחם מן הארץ. שאלו מה יסוד הדברים. ההלכה הזאת יצאה לנו בצירוף כמה דברים. יש הלכה של טרוקנין וטריתא, מה שמובא בגמ' מסכת ברכות ונפסק גם בשו"ע. טרוקנין, דהיינו שנותנים בקדירה מים וקמח מעורבים, ברכת הטרוקנין בלי קביעות סעודה במ"מ, ואם קבע סעודה ברכתו המוציא. טריתא, אפילו בקביעות סעודה במ"מ. השווינו את דין הלחוח לטריתא, כי טריתא בלילתה רכה, שופכים את הבלילה הרכה לקדירה, כמו הלחוח. נקרא שמו לחוח כי זה לח מאוד. כי כל מלה שהיא כפולה, באה להוראת ריבוי, כמו חזזית, גלגל וכו', המלים הכפולות מעידות על כפילות רבה. לחוח פירושו לח שבלח. מרוב ריבוי המים בבצק, נעשית נקבים נקבים. יש כאלה שעושים את הלחוח על מחבת גדולה, או כמו שהגמרא מדברת שעושים אותה על משטח בלי לבזבז, והבצק מתפשט עד הקצוות ונהיה דק מאוד. הלחוח שלנו דומה לטריתא מצד אחד, כי יש בו תערובת של מים וקמח ובלילתו רכה והבצק מתפשט. מצד שני, הוא לא כ"כ דק כמו הטריתא. הטריתא אפילו בקביעות סעודה ברכתה מזונות, כי זה לא נחשב לחם בגלל שזה יוצא מאד דק ולח, אבל הלחוח יש לו עובי, ובפרט באמצע שזה מתרכז, ונהיה כמו פיתה ולחם. וגם שבחלק התחתון יש לו צורה של לחם, ורבינו יונה כותב במסכת ברכות שהסופגנין אין להם דין לחם כי אין להם צורת פת. בלחוח נכון שבחלקו העליון אין צורת פת, אבל בחלק התחתון יש לו צורת פת. הרמב"ם כותב שרק דבר שצורתו משונה מצורת הפת, כמו רבינו יונה.

רק שאנחנו אומרים, שהלחוח מאחר והוא עבה קצת באמצע, אם תקבע עליו סעודה תהא ברכתו המוציא. אבל אם לא תקבע סעודה, ברכתו במ"מ. וכל זה כמובן בשיעור של עד עובי 7-8 מ"מ.

שאלו מאיפה לקחנו את השיעור של עובי המ"מ, רצו לברר זאת. ורצו גם לברר מה הדין בעובי שבנתיים, בין 2-3 מ"מ ל-7-8 מ"מ. על אף שלמעשה הסיבה לא התייחסנו לזה כי אין דבר כזה במציאות, או שעושים דק או שעושים עבה, בכל אופן צריך לדעת מה יהיה הדין של מי שיעשה כך. למעשה, אנחנו מסתפקים האם להחשיב את זה כדק או כעבה. קשה להכריע בזה, ואין ראיה ברורה. כבר בראשונים רואים שלא יכלו להכריע. מי שיראה הבאתי בשו"ת עולת יצחק ח"ב סי' רכ"ב שהמהר"ח אור זרוע, שהוא בנו של בעל האור זרוע הגדול רבי יצחק מוינא, הוא גם כתב שהוא לא מבין כמה יהיו דקים. אין הגדרה ברורה. גם הבגדי ישע כותב, אנן לא ידעינן כמה הוא דקה מאוד. הראשונים והאחרונים כותבים שאינם יודעים מה הגדר של דק. לכן אנחנו לוקחים את הדבר הכי דק שזה 2-3 מ"מ.

דרך אגב, התחדש לי דבר מאוד מעניין. בספר ברכת השם, הוא דן על ברכת הלחוח וגם מסתפק בזה, אפילו לגבי הבלינצ'ס, אבל הוא כותב הגדרה חדשה. הוא כותב, חביתית בלינצ'ס ולחוח, ראוי לא לאכול כמות אלא בתוך הסעודה מתוך הספק. המקור שלו, כיון שלדעת הרשב"א והמאירי אין על זה תואר פת, כיון שהיא דקה ורכה ומתקפלת בקלות. כתוב פה הגדרה חדשה, מתקפלת בקלות. זה חילוק שלו. הוא כותב את זה בעוד מקום בשם הרשב"א והמאירי. עיינתי שם, ולמעשה מתברר כי זו הבנה שלו, דהיינו הם לא כותבים את זה בפירוש. הוא מבין שדק ורך, הגדרתו מתקפל בקלות. לפי דבריו יוצא שלחוח שמתקפל בקלות תהיה ברכתו מזונות אפילו בקביעת סעודה. ומעתה לפי דבריו גם הפיתות שיש היום כאלה שמתקפלות בקלות, תהא ברכתן מזונות. זה תמוה ומוזר מאוד.

בכל אופן במחכ"ת אין אנחנו חוששים לדבריו, כי אין לזה מקור. ההגדרה של מתקפלת בקלות, זה המצאה. לפי ההגדרות שכתובות בגמ' ופוסקים זה לא כך. לכן אנחנו נשארים בזה, שהלחוח המצוי שהוא בדרך כלל עבה, אם קובעים עליו סעודה ברכתו המוציא. אבל ההכרעה שעד 2-3 מ"מ ברכתו מזונות אפילו בקביעת סעודה, זו אינה הלכה למשה מסיני, אלא לפי ההחלטה ששיערנו בעניותינו. כי לפי מה שכתבו הפוסקים בעניין דק מן הדק, שיערנו שזה בערך 2-3 מ"מ מסברא, משיקול דעת. יותר מזה, עד 7-8 מ"מ אנחנו מסתפקים, קשה לנו להכריע בדבר הזה.

בירור הלכתי לגבי הסופגניות אם יש בהן דין בישולי גויים, ולימוד זכות על המיקלים

נדבר בנושא בישולי גויים, האם יש בסופגניות איסור בישולי גויים. כידוע, יש דין פת של גויים ויש דין בישולי גויים. חז"ל גזרו על פיתם ובישולם משום חתנות. פתם משום בתם. חז"ל חששו שיבואו לקרבה עם הגויים ולחתנות, ואחריתם מי ישורנו.

דרך אגב, על אף שהאשכנזים מקילים קצת בענייני בישולי גויים, יש מקומות בחוץ לארץ שיש שם בעיות של התבוללות, ויש מגדולי הדור שהורו להחמיר בחו"ל, בפרט באמריקה ששם יש בעיה גדולה של התבוללות, ופסקו שינהגו לחומרא כדעת מרן, כדי שיהיה יותר ריחוק מהגויים. אולי יש תקווה.

כשמדברים על פת של גויים או בישול גויים, לא מדובר מצד בעיות כשרות. אבותינו בתימן, למשל, הקילו בפת של גויים. לא כולם, אבל המון העם, רוב הציבור. בתימן היה קשה להחמיר בזה, כי רבים היו הולכים לעבוד אצל גויים, ולפעמים היו נשארים שם כמה ימים לא היה שייך להביא פת ולהשאירה ימים הרבה, לכן היו מקילים בזה. כמובן שהיום הכל השתנה, כי כשמדברים בזמנינו על פת גויים ובישול גויים זה לא על גזירת חז"ל אלא יש גם עניין חמור של תערובת איסור, משא"כ בתימן לא היו חששות מצד תערובת איסור כלל. כף החיים כותב כבר בזמנו, שיש לחשוש גם לתערובת איסור. ביארתי בשלחן ערוך המקוצר חלק יו"ד סימן קל"ז סעי' ו', כיון שגזירת חז"ל היתה משום חתנות, לכן באופן שלא היה שייך להימנע בגלל המצב צמצמו את האיסור. כגון, שיש הבדל בין פת של בעל הבית לפת של נחתום. הרמב"ם ומרן פוסקים, שפת של נחתום דהיינו פת פלטר מותר, רק של בעל הבית אסור משום חתנות וקירבה. אבל הרמ"א כותב שגם פת של אנשים פרטיים מותר. וההיתר הזה אפילו אם אפשר לקנות ממאפיה של יהודים, מפני  שפת זה אוכל נפש, אי אפשר לחיות בלא פת,  לכן הקילו בפת יותר מבישולי גויים. בלי תבשיל אפשר לחיות, אבל אי אפשר לחיות בלי פת, לכן התירו בפת גויים. אם כן, מה שנהגו בתימן להקל הוא כדעת הרמ"א, שכתב שכן נוהגים. אבל כתבתי בפירוש בשלחן ערוך המקוצר, שזה דווקא בהיותם בתימן שהמצב היה דחוק, אבל בזמנינו אין שום היתר לזה. וגם שם, המדקדקים החמירו על עצמם לא לאכול פת של בעלי בתים. כל זה לגבי פת.

לגבי בישולי גויים, מרן מחמיר והרמ"א מיקל. הרמ"א מתיר מה שהתירו בפת, גם בבישול, דהיינו שהישראל מדליק את האש. מרן חולק ואומר שאין הבערת התנור מועלת אלא רק בפת, אבל בשאר תבשילין אין שגירת והדלקת התנור מועילה, אלא ההנחה דווקא. דהיינו שהישראל יתן את הקדרה במקום הראוי להתבשל בו.

ממילא יש לדון לגבי הסופגניה מה דינה כשגוי עושה אותה, האם דינה כבישול או כאפיה. אם ברכתה המוציא, דינה כפת ויש לה את כל דיני פת גויים. ואם ברכתה מזונות דינה כתבשיל, ויש לה דין בישולי גויים. ואותו הדבר בלחוח, תלוי מה הברכה. אם הברכה המוציא בקביעת סעודה, אפילו שהוא אוכל מעט, יש לו דין פת גויים. ואם הוא דק שברכתו מזונות, יהיה לו דין של בישול גויים. וכן הסופגנין אם ברכתם מזונות אפילו בקביעות סעודה, נחשב כבישול, כמעשה קדירה. יוצא שאפילו אם הרמ"א היקל בבישול, אבל הרי אנחנו אזלינן בתר מרן ומחמירים. ממילא יש לנו היום בעיה גדולה עם הסופגניות, כי יש הרבה מאפיות שבהם גויים משליכים את הסופגניות לתוך השמן, ואכן יש מחמירים בזה, וטוב להחמיר.

מצד שני, צריך ללמד זכות על מה שהעולם מיקל בזה, ויש פה כמה צדדים להקל. הגם שהדבר לא כ"כ פשוט, אבל כוונתנו רק לתת טעם לאלו שנוהגים להקל.

דבר ראשון, בסעיף ד' כותב השו"ע, יש מי שמתיר בשפחות שלנו ויש מי שאוסר ואפילו בדיעבד. דהיינו, יש מחלוקת כשעבד או שפחה גויים עושים את הבישול בבית של יהודי, ויש דעה שמתירה. זה צד ספק אחד. ואפילו שמרן כותב בדעה השניה שיש מי שאוסר ואפילו בדיעבד, וקי"ל דיש ויש אזלינן בתר יש בתרא ואסור, אבל בתורת סניף אפשר לצרף את הדעה הראשונה לספק. כמו כן יש עוד נידון, האם כל האיסור נאמר דווקא בביתו של גוי, אבל כשגוי מבשל בבית היהודי, שיטת הראב"ד שאין בזה בישולי גויים. אמנם זו כמעט דעה יחידאה, אבל יש סברא כזאת וגם אותה אפשר לצרף כסניף שני. ויש יותר מזה, שבעצם הרי כל הדין שאמרנו שסופגנין ברכתם מזונות אפילו בקביעות סעודה, הוא עצמו דבר השנוי במחלוקת. בשו"ע מובא שתי דעות, דעת רבינו שמשון ודעת רבינו תם. ר"ת סובר שברכת הסופגנין המוציא לחם מן הארץ. נפקא מינה גם לדברים אחרים, למשל לדין הפרשת חלה. הרי לגבי הכובאנה אנחנו פוסקים שכשהיא אפויה בכלי סגור ברכתה בורא מיני מזונות גם בקביעות סעודה, וא"כ פטורה מהפרשת חלה. על אף שלמעשה אנחנו מפרישים חלה בלי ברכה כיון שבלילתה עבה והיא כמו עיסה רגילה, ויש דעות שאומרים שהולכים אחר שעת הגלגול, לכן מספק מפרישים בלי ברכה. אותו דין גם לגבי הסופגנין, מפרישים בלי ברכה. ולמעשה זו המחלוקת בין רבינו שמשון לר"ת. רבינו שמשון סובר, שכל דבר שבלילתו עבה אם בישלו אותו אין לברך עליו המוציא, וכך מביא השו"ע בדעה ראשונה. אבל יש חולקים, וזה רבינו תם, שסובר כיון שבלילתה עבה בשעת הגלגול, אפילו שעשו מזה אח"כ סופגנין מ"מ ברכתה המוציא. יוצא שלפי ר"ת דינה של סופגניה כמו פת, ממילא אין לה דין בישולי גויים, אלא דין פת גויים, ובפת גויים יש הרבה צדדי היתר.

אם כן, כאשר אנחנו מצרפים כמה ספיקות, ראשית שזה נעשה בבית ישראל, כי המאפיה היא של יהודים. דבר שני, אמרנו שיש מתירים אם זה עבד או שפחה, וכן הפועלים של בעל המאפיה שאין בזה דין בישולי גויים. דבר שלישי אמרנו שלדעת רבינו תם לסופגניה אין בכלל דין של בישול אלא של פת. אמנם אנחנו לא נוהגים כמו ר"ת, כי אנחנו נוהגים לברך על הסופגניה מזונות, בכל אופן יש פה צד לצרף לספק, כי הרי תמיד כשיש ספק אם לברך במ"מ או המוציא עדיף תמיד לברך מזונות, כי במזונות בדיעבד יוצא ידי חובה גם על דבר שברור שברכתו המוציא. אותו דבר לגבי ברכת המזון, אם אדם אכל לחם גמור ואפילו כדי שביעה וחייב ברכת המזון מן התורה, אם בירך בטעות על המחיה יצא בדיעבד, כיון שמן התורה אין נוסח לברכת המזון, ולכן תמיד כשיש ספק או מחלוקת הפוסקים, עדיף לברך בורא מני מזונות וברכה מעין שלש. לכן בסופגניות אנחנו נוהגים לברך מזונות אפילו בקביעות סעודה. ממילא על אף שאין אנחנו נוהגים כר"ת, אבל בתורת סניף לספק אפשר לקחת את דעתו בחשבון. ובוודאי שכשאנחנו דנים על בישולי גויים שזה איסור דרבנן, יכולים לצרף את דעתו של ר"ת. ויותר מזה, אפילו לדעת רבינו שמשון שסובר שברכתו בורא מיני מזונות, הוא דיבר דווקא בלא קביעות סעודה, כי אם קבע סעודה יש סוברים שברכתה המוציא לחם מן הארץ. ואפילו שאין אנו נוהגים כך, אבל יש דעות כאלו. יוצא שיש בזה צד של פת, אפילו שאני לא שבע מזה. ועוד, שיש את דעת הפרי חדש שכותב שדבר שאינו נאכל בתורת עיקר הסעודה אלא בתורת קינוח סעודה, אין לו דין בישולי גויים. כי הרי חז"ל גזרו בישולי גויים רק בשתי תנאים, שיהיה דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, אבל בדבר שנאכל כמות שהוא חי אין לו דין בישולי גויים. ותנאי שני, שהדבר עולה על שלחן מלכים ושרים. א"כ לדעתו דוקא כשהדבר הוא עיקר הסעודה, ולא קינוח סעודה. ועוד, שלדעת הרמב"ם מותר, כל שאין הגוי עושה מנדבת לבו. ועוד, שמא לא גזרו אלא בעובד עבודה זרה. וכבר האריכו האחרונים בכל האמור לעיל, ובספרי רבני זמנינו.

יוצא שיש לנו כמה וכמה ספיקות וסברות לצרף כדי להתיר את הסופגניות. ועל אף שכל זה לא כל כך פשוט, כי חלק מהספיקות הם נגד דעת מרן, כי לדעת מרן בבית של ישראל אסור, וגם לגבי עבד או שפחה משמע גם כן שהוא אוסר, אף שהדבר לא ברור ממש בדעתו. ובהקשר לזה צריך לדעת כלל חשוב בפסקי ההלכות, מה שכתב מה"ר חיים פלאגי בשו"ת חוקי חיים, כל דבר שמרן לא כתב אותו בצורה מפורשת, שחור על גבי לבן להלכה בשלחן ערוך, לא קיבלנו בזה הוראות מרן. קבלת הוראות מרן, היא רק על דברים מפורשים. גם אם אתה יכול לדייק דיוקים, שפה כתב ככה, ולפי זה יוצא ככה, ולעשות חשבונות וכו', ומזה יוצא לך איזה פסק בדעת מרן, או שלפי מה שכתב בבית יוסף כך מובן אבל אפשר להתווכח ואפשר לומר לא כך, בזה לא אומרים שקיבלנו הוראות מרן. א"כ נלענ"ד שבעניינינו גם יש לומר כן.

לסיכום יוצא, מי שיכול להחמיר בסופגניות שלא לקחת משל גויים אשריו ואשרי חלקו, אבל אלו שמתירים יש להם על מה לסמוך.

מכתב להגרי"ש אלישיב בענייני מנהג ומסורת ק"ק תימן

עוד דבר שאמרנו בשיעור הקודם ולא סיימנו אותו, הבאתי איזה שאלות שבחור ישיבה שאל בזמנו את הרב אלישיב שליט"א על מנהגים של תימנים, רציתי להקריא לכם את השאלה. קיבלתי את זה ממש בזמן האחרון, מכתב ששלחו אליו והוא לא ענה עליו. כתוב כך,

בס"ד, היום ששי לסדר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ה'תשל"ב. אל מעלת כבוד הרב הגאון יוסף שלום אליישיב שליט"א נרו יאיר, כאור בהיר. כנהר שלום. יואיל נא מעלת כבוד תורתו לפשוט לנו כמה הלכות עמומות שיש אצלנו, אשר חשיבותן גדולה למעשה, ואלה המשפטים: א'. בעניין ספרי תורה כמנהג ק"ק תימן יע"א שיש בהם שינויים בכמה מקומות ממסורת שאר קהילות ישראל, [מקום פרשה בפרשת צו, וחסרות ויתירות בכמה מקומות, וחד מינייהו ויהי ויהיו כל ימי נח. אשר כבר דן בשאלה זו בספר לשכת הסופר במקומו,] והם מיוסדים על פי ספר תורה שכתב הרמב"ם, אשר בשו"ת פעולת צדיק למהרי"ץ ח"א סי' כ"ד פסק ספר תורה שנכתב כמנהג קהילות אחרות פסול לדידן יעו"ש.

הרי אם יש ספר תורה שנכתב לא כפי המנהג שלנו, דהיינו שיש בו שינוי חסרות ויתרות לפי שיטתנו באחד עשרה השינויים, מהרי"ץ פוסק שהספר הזה פסול. דהיינו לא להוציא אותו. ואפילו אם הוצאת ובקריאה התגלה שיש שינוי, למשל בפרשה מקץ מה שקראנו, במלה פוטיפרע, אם כתוב בשתי תיבות במקום תיבה אחת, כי הרי אצלנו היא מלה אחת, שהרי בעצם זה ממלת פוטיפר רק הוסיפו לו את העי"ן בגלל שהוא נפרע, ובמסורת שלנו היא נכתבת תיבה אחת, וידוע הדין ששתי תיבות שנעשו כתיבה אחת או תיבה אחת שנחלקה לשתים פסול, ומחזירים את הספר ומוציאים אחר. וממשיך הבחור השואל וכותב, אע"ג דהרמ"א באו"ח סי' קמ"ג כתב דאין אנו בקיאים בחסרות ויתרות, ס"ל למהרי"ץ דאין זה עניין לספרים שלנו שהם מדוייקים על פי ספר הרמב"ם, על פי ספר עזרא הסופר, כמו שכתב בעץ חיים דף ס"ה ע"א. אך לעומת זאת נמצא בשו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם ירושלם ה'תרצ"ד סי' צ"א, שדבר התלוי במחלוקת המסורות בישראל, אין לפסול ספר אחד מהספרים.

אם כן יוצא שכשאנחנו מדברים אודות ספרי תורה שלנו, שהם על פי הרמב"ם ועל פי ספרו של בן אשר, ובנו של הרמב"ם כותב מפורש שאם יש מחלוקת לא פוסלים, יש פה נידון איך להכריע. וזו שאלה חמורה.

והמשיך השואל ושאל, איך הדין בפרשת זכור, אשר רבים מהפוסקים סוברים שהיא מדאורייתא. וכן איך הדין בהיפך, במי משאר קהילות ישראל שבא לקרות בספר תורה שהוא כמנהג ק"ק תימן, שלפי דברי הר"א בן הרמב"ם הנז' יכול לברך ולקרות בו, אך בספר כף החיים או"ח סי' קמ"ג פסק שאסור עד שיתקן מטעם השינויים שבספר תורה זה.

הפוסל ס"ת תימנים לקריאת זכור לספרדים יגרום לפסילת ס"ת ספרדים לכל השנה לתימנים

אני מפסיק לרגע ורוצה לומר לכם מה שנזכרתי, לפני כמה שנים בדרכי לכולל עצר לידי מישהוא את רכבו ואמר לי, אתה יודע מה שמעתי? שמעתי במוצאי שבת שיעור, הרב אמר בשיעור לא לקרוא בספר תורה של תימנים פרשת זכור (זה היה בלווין לפני פורים). מאחר ויש שינויים בספרי תורה של התימנים, ופרשת זכור היא מדאורייתא, לכן הוא אמר שצריך לקרוא רק מספרי תורה של ספרדים או אשכנזים. אמרתי לו, תשמע, אם הם מפרסמים שהספרים שלנו פסולים בכדי לקרוא בהם פרשת זכור, אנחנו נפרסם שהספרים שלהם פסולים לכל השנה. לא רק לפרשת זכור. אבל אנחנו לא מדברים על לפסול, יש מחלוקת וישנם חילוקי דעות, אבל צריך לדעת שאדרבה, הספרי תורה שלנו הם הכי מדוייקים. כבר אמרנו בשם המנחת שי שבספרי אשכנז כתוב ויהיו כל ימי נח, ובעבר האשכנזים כתבו כמו שאנחנו, כך הייתה המסורת בעבר גם אצלם. לפני מאתים חמישים שנה בערך הם שינו, וזה בגלל המנחת שי, כי הרי לא היה לו את ספרו של בן אשר. רק לפני כמה עשרות שנים מצאו את הספר של בן אשר, והתברר להם שהמסורת שלנו הכי נכונה. בן אשר הוא בעל המסורה הכי גדול שהיה בטבריה, מסורת של כמה וכמה דורות. כתוב בספרים, כל מקום שיש מחלוקת בין בן אשר לבן נפתלי, כאילו יצאה בת קול מהשמים ואמרה הלכה כבן אשר. מה שעשה הרמב"ם בחסרות ויתרות, זה מה שאנחנו העתקנו לספרי תורה שלנו, כי לאבותינו היה את ספר התורה של הרמב"ם. ולגבי פרשיות פתוחות וסתומות, כתב הרמ"א בשלחן ערוך שהעיקר לעשות כפי דעת הרמב"ם שהוא על פי בן אשר, ולכן לגבי הפרשיות כולם קיבלו את שיטת הרמב"ם. לו היה להם את החסרות ויתרות של הרמב"ם כמו שהיה אצלנו, גם הם היו הולכים לפי הרמב"ם גם בזה, אבל לא היה להם. במציאות היום הספרי תורה הכי מדויקים הם הספרים שלנו, כי הספר של בן אשר שהיה בחאלב ובזמן הרמב"ם היה במצרים התגלה, והוא מאשר את המסורת שלנו. לכן אני אומר, אם הם יגידו שהספרי תורה שלנו פסולים לפרשת זכור, אנחנו נפסול את הספרים שלהם לכל ימות השנה, כי במקורות שלהם כתוב למעשה כמו המסורת שלנו, אם כן עדיף שישתקו.

זאת הסיבה שהרב אלישיב לא ענה על השאלות הללו. שאלתי את מי שהביא לי את המכתב, למה הוא לא ענה? הוא סיפר לי שמצאו את זה בגנזים של הרב אלישיב, כנראה שיש לו שאלות ששמר מהעבר, והביאו לי את המכתב הזה בלי תשובה. אמרו לי, אכן הרב אלישיב אמר שאיננו יכול לענות על דבר כזה, כי הוא לא מבין בענייני מסורת התימנים. גדולי ישראל האשכנזים מבינים שזה נושא שהם לא יכולים לענות עליו, אני לא מבין למה הספרדים חושבים שהם כן מבינים.

שאלה שניה ששאל אותו בחור את הרב אלישיב, גם היא באותו מכתב, מיום שישי סדר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם שנת תשל"ב, הרב אלישיב שמר את זה עד עכשיו, האם רשאי אדם לשנות ממנהג אבותיו ונוסח תפילתם וגם ממבטאם, מחמת שעקר מקומו למקום ששם אין נוהגים כמנהג אבותיו וקשה לו להשאר במנהגו הקודם, וגם אין דעתו לחזור למקומו הראשון. ואיך הדין ביוצאי תימן שידוע שמבטאם הוא היותר מדויק כמו שהובאו הדברים בנושא זה בשו"ת ישכיל עבדי למה"ר עובדיה הדאיה זצ"ל, וכן מנהגיהם הם היותר עתיקים, ונוסח תפילתם על פי הרמב"ם.

המצפה לתשובת כת"ר ברוב כבוד ויקר. אתם יודעים מי חתום פה? יצחק רצאבי. ישיבת קול תורה בית וגן ירושלים עיה"ק. זה מכתב ששלחתי בזמנו בשנת תשל"ב ושכחתי מזה בכלל כי הוא לא ענה על השאלות, לכן הדבר הזה נשכח ממני, אבל לפני כמה חדשים מישהו בא והביא לי את המכתב הזה שנשמר. בכל אופן, כיון שלא קיבלנו תשובות מוסמכות על השאלות הללו, ממילא היינו צריכים לברר לבד את התשובות לשאלות הנז'. ללבן הדק היטב את הנושאים האלה. וברוך ה' במשך השנים הכל בעזרת השם התברר, כידוע.

בירור הנוסח ועל כולם ה' אלוד'ינו אנו מודים לך – על מה קאי?

נסיים בשאלה שרבים שואלים לגבי על הנסים מה שאנחנו אומרים בסוף, כשם שעשית עמהם נסים וגבורות כך עשה עמנו נסים וגבורות בעת ובעונה הזאת, ועל כולם ה' אלוד'ינו אנו מודים לך. רבים מסתבכים עם זה וחושבים שכאילו המלים ועל כולם וכו' שייכות לברכת המזון. מאידך לצערי, יש סידורים שהדפיסו את זה פעמיים, דהיינו ועל כולם ה' אלוד'ינו אנו מודים לך שזה הסיום של על הנסים, ואח"כ שוב פעם כתבו ועל כולם ה' אלוד'ינו אנו מודים לך ומברכים את שמך, כאילו שני עניינים. הרי  בנוסח ברכת המזון, אנחנו אומרים ועל כולם אנו מודים לך וכו', וזה חוזר על ארץ חמדה טובה ורחבה ברית ותורה. הרי בעצם יש כאן שאלה, מה הביאור במה שאנחנו אומרים, כשם שעשית עמהם נסים וגבורות כך עשה עמנו נסים וגבורות וכו' ועל כולם ה' אלוהינו אנו מודים לך, מה פירוש ועל כולם. מהרי"ץ מסביר שזה חוזר על נסיך ונפלאותיך שבכל עת ועת  וכן על "על הנסים". דהיינו זה לא קשור לסוף, אלא לרישא. מהרי"ץ משליך את זה על מקודם, כמו סיום שחוזר על ההתחלה. כי היה קשה למהרי"ץ, הרי  לא יכול להיות שההודאה היא על הבקשה שאומרים לפני כן כשם שעשית עמהם כך עשה עמנו, כי ההודאה היא על מה שהקב"ה עשה, אבל לא על מה שעתיד שיעשה. ולכן הוכרח מהרי"ץ להסביר שהמלים ועל כולם וכו' הולכות על הרישא, על נסיך ועל נפלאותיך.

אבל נראה לענ"ד בס"ד, שאפשר להסביר גם בדרך אחרת. לא צריך לומר שזה דוקא על ההתחלה, אפשר לומר פירוש חדש נוסף. דהיינו, הרי מה שאומרים כשם שעשית עמהם נסים וגבורות כך עשה עמנו נסים וגבורות בעת ובעונה הזאת, ידוע שישנם פוסקים הסוברים שלא לומר זאת. בשו"ע סי' תרפ"ב סעיף ג' מובאית מחלוקת י"א וי"א. מה טעמם של האומרים שלא לומר, מפני שברכת הודאה היא על לשעבר, ואי אפשר לדבר על העתיד ולהודות עליו, וכך סובר הרא"ש. אנחנו נוהגים לומר את זה, וכפי שכתוב בנוסחאות שלנו וגם ברמב"ם, ואכן צריך להבין את זה איך אפשר להודות על העתיד.

אלא משמעות הדברים כך. רש"י אומר על הפסוק מהולל אקרא ה' ומאויבי אוושע, היינו אני מהלל את שמך הקב"ה עכשיו, עוד לפני שאני נושע. דהיינו אם ח"ו נמצאים באיזו צרה או גזירה, וחלילה חוששים ופוחדים, אנחנו עושים כפי שאתם יודעים וכפי שנהגו אבותינו ואנחנו אחריהם, לומר שירת הים בהיכל פתוח ובהתעוררות, אז ישיר משה וכו'. לכאורה, מדוע אנחנו שרים עכשיו, הלא כעת צריך לבקש רחמים, מדוע לשיר? התשובה, שאנחנו בטוחים בקב"ה שיעשה לנו נסים ונפלאות, לכן כבר מעכשיו אנחנו אומרים שירה. מהולל אקרא ה', ומאויבי אוושע. עוד לפני שאני נושע אני כבר מהלל, כי אני בטוח שתושיע אותי מהאויבים. זה הפירוש כשם שעשית עמהם נסים וגבורות כך עשה עמנו, אנחנו מבקשים, ואנחנו מודים לך כבר מעכשיו ואומרים ועל כולם ה' אלוד'ינו אנו מודים לך. לכן זה קשור לברכת ההודאה.

יהי רצון שהקב"ה יעשה אתנו נסים ונפלאות, אבל צריך לדעת שהכל תלוי בנו. בעוה"ר אנחנו במצב חמור. מי שיודע, נבהלתי לראות את זה בחוברת הזו שאמרתי לכם קודם, פשוט לא ידעתי שהדברים חמורים עד כדי כך, הוא אומר שעם ישראל בסכנה שלא הייתה כדוגמתה מעולם, אנשי הבטחון מדברים בפה מלא על מלחמה שמתקרבת, שיבואו כל צבאות ערב על עם ישראל רח"ל, והפעם מדובר בנשק כימי וגרעיני שיכול רח"ל להשמיד מדינה שלימה. אנחנו מבקשים מהקב"ה שיעשה עמנו נסים ונפלאות כשם שעשה לאבותינו, אבל הכל תלוי בנו. הקב"ה רוצה שנטיב את דרכינו, ולצערנו לא שמים לב ולא מתייחסים. אם בעז"ה נתקן את מעשינו, הקב"ה יעשה את שלו. הוא רק מעורר אותנו ומחכה לנו.

התרחקות מהפוליטיקה והשקר, ומעשה מהאי"ל שטיינמן שליט"א עוד דבר אחד ברצוני לומר לכם, היום לצערינו פסו אמונים מן הארץ, השקר והפוליטיקה שולטים, איום ונורא. ראיתי שכתוב פה על הרב שטיינמן שליט"א, שבאים אליו ילדים לקבל ברכה לבר מצוה, שואלים אותו איזו קבלה נקבל לכל החיים, והוא אומר להם, תקבלו על עצמכם לומר רק אמת. כולם יוצאים ממנו שמחים וטובי לב, חושבים לעצמם איזו קבלה פשוטה וקלה זאת, זה כל מה שהרב רוצה מאתנו. התרומם ראש הישיבה ממקומו הגביה את קולו ואמר, הם לא יודעים שהיום אף אחד אינו אומר אמת! אף אחד לא אומר אמת. אתם חושבים שזה קל?! אולי המלים אף אחד שהוא אמר, הוא התכוון לומר שישנם עוד כמה אחוזים שדוברים אמת, אני חושב שישנם עדיין כמה שמדברים אמת, אבל הוא התכוון שהם בטלים בששים, יותר נכון בתשעים. עכ"פ כך הוא אמר, אף אחד היום לא מדבר אמת. היעב"ץ כותב שההגדרה של פוליטיקה היא, הנהגה מדינית שקרית. אבל לצערנו היום זה הרבה יותר גרוע מזה. מה שכתב היעב"ץ היה אצל אלו שהנהיגו את הפוליטיקה, לפני שלש מאות שנה בערך, אצל מנהיגי המדינות, אבל היום זה כבר נכנס בציבור, ולצערנו כולם נהיו פוליטיקאים, רמאים ושקרנים, ממש רחמנא ליצלן איום ונורא. היום בעוה"ר כל אחד שאומר דברים צריך לבדוק בציציותיו, וזה חמור מאוד. אבל בכל זאת אני חושב שעוד לא פסו אמונים לגמרי מן הארץ. ומי שחותמו אמת, ינחנו בדרך האמת אכי"ר.