לק"י

נושאי השיעור:

מהו "צום העשירי", חומרת צום עשירי בטבת מיתר הצומות, והאם הוא דוחה שבת כמו תענית חלום. ביאור שיטת הגאונים ור"ד אבודרהם. פירוש עניין גזירה שווה.

"כל המבזה תלמיד חכם אין לו רפואה למכתו", מה באה לרבות המלה "כל", ומה הפירוש "אין רפואה למכתו". מעשה שהיה בתימן בעניין זה, ומוסר־השכל ממנו.

תוכחת מוסר לקראת מערכת הבחירות, הימנעות ממחלוקת ומביזוי תלמידי חכמים רח"ל.

cd

כל הזכיות שמורות

יוצ"ל ע"י מוסדות יד מהרי"ץ בני ברק

טלפקס: 03-5358404. נייד: 050-4140741

דוא"ל: yad@maharitz.co.il

להאזנה לשיעור דרך הטלפון:

קול הלשון – 03-6171031

מספר השיעור – 314

מספר השיעור בדיסקים ובחוברות – 188

ba

מהו "צום העשירי", חומרת צום עשירי בטבת מיתר הצומות, והאם הוא דוחה שבת כמו תענית חלום. ביאור שיטת הגאונים ור"ד אבודרהם. פירוש עניין גזירה שווה.

הגמרא במסכת ר"ה [דף י"ח ע"ב] אומרת, תניא, אמר רבי שמעון בר יוחאי, ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש, ואני אין דורש כמותו. צום הרביעי, זה ט' בתמוז, שבו הָבקעה העיר, שנאמר [ירמיהו נ"ב, ו'] בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר, וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ. וַתִּבָּקַע הָעִיר וגו'. ואמאי קרי ליה רביעי? רביעי לחדשים.

הרי הפסוק אומר, כֹּה אָמַר י"י צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ [זכריה ט', י"ח]. דיברנו על כך בעבר, ולצערינו אנו צריכים לחזור על הנושא. לא נחזור על הדברים שכבר אמרנו, אולי רק אזכיר בקצרה, כי ברוך ה' הדברים כבר מודפסים, אלא נוסיף רק מה שהתחדש. בכל אופן חודש תמוז, הוא החודש הרביעי מניסן.

בהמשך הגמ' אומרת, צום החמישי זה תשעה באב, שבו נשרף בית אלד'ינו. ואמאי קרי ליה חמישי? חמישי לחדשים. צום השביעי זה ג' בתשרי, שבו נהרג גדליה בן אחיקם וכו'. לא ניכנס לזה, כי גם על כך דיברנו במיוחד בעבר.

ממשיכה הגמ', צום העשירי, זה מה שנוגע אלינו כעת, שאנו בליל עשירי בטבת, הלואי שלא היה ושלא יהיה. ואם יהיה, שייהפך לששון ולשמחה. א"כ צום העשירי זה עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלם. שנאמר [יחזקאל כ"ד, א'] וַיְהִי דְבַר י"י אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר. החודש העשירי הוא חודש טבת. אחריו יש את חודש י"א וי"ב, שהם שבט ואדר.

בֶּן אָדָם, כידוע, יחזקאל תמיד נקרא בשם 'בן אדם', ויש לכך סיבות. הרי הוא היה בשמים וראה מלאכים, כך לפי הטעם הפשוט והמפורסם, אבל ישנם עוד עניינים ודברים גבוהים יותר, אולי נזכירם בהמשך.

כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם, אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלַ‍ִם, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. הרי יחזקאל היה בבבל, הוא לא היה בירושלם או בא"י בזמן החרבן, אבל הקב"ה אומר לו, תדע לך, שביום זה, מלך בבל עושה מצור על ירושלם. זה מתחיל מהיום. תכתוב זאת, ותציין את התאריך. 'סמך מלך בבל אל ירושלם' היינו שבנה עליה מצור, בנה דָּיֵיק, שפך סוללה. דייק זהו מגדל של עץ. כיון שהעיר מוקפת חומה, אי אפשר להיכנס לתוכה, השערים סגורים, לכן היו בונים דייק, אולי זה מלשון דק, כלומר מגדל צר ודק. עשו זאת כדי לדייק ולפגוע בעיר. כדי לפגוע במטרות החשובות, היו מכוונים זאת משם. וּמְשֹׁל אֶל בֵּית הַמֶּרִי מָשָׁל וגו', יש פה תוכחת מוסר. זהו עשירי בטבת.

אומרת הגמ', ואמאי קרי ליה עשירי? עשירי לחדשים. והלא היה ראוי זה לכתוב ראשון, ולמה נכתב כאן? הרי לפי סדר הדברים, המצור היה בחודש טבת, והָבקעה  העיר בתמוז, ונשרף בית המקדש בתשעה באב. א"כ צריך היה להתחיל מטבת. למה צום העשירי הוא בסוף? כדי להסדיר חדשים כתיקנן. לפי סדר השנה. נכון שמבחינת סדר הדברים היה צריך להקדימו, אבל מדברים לפי סדר הזמנים. כיון שהשנה מתחילה בניסן, א"כ אח"כ תמוז, ואח"כ תשעה באב, ואח"כ שלישי בתשרי, ובסוף י' בטבת. אבל למעשה, האחרון מבחינת השנה, הוא הראשון מבחינת סדר המעשה כפי שהיה.

אומר רבי שמעון בן יוחאי, ואני איני אומר כן. אלא, צום העשירי זה חמשה בטבת, שבו באת שמועה לגולה שהוכתה העיר, שנאמר [יחזקאל ל"ג, כ"א] וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ, בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלַ‍ִם לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר. הגיעה השמועה לגולה, שירושלם נחרבה, לקח כמה חדשים עד שהדבר נודע, מחודש אב עד חודש טבת, שאז בא הפליט מירושלם והודיע זאת. ועשו יום שמועה, כיום שריפה. אומר רשב"י, ונראין דברי מדבריו וכו'.

בכל אופן, הלכה למעשה נפסק כרבי עקיבא, שהרי הלכה כרע"ק מחביריו, וזהו עשירי בטבת.

רבינו דוד אבודרהם [דף רנ"ג עמוד ב'], כותב חידוש גדול מאד. הוא מעלה את הגמ', מוסיף ומרחיב את הדברים, הוא מביא את הרמב"ן שאומר על כלל הצומות שתעניות אלו התקבלו בכל ישראל, ואסור לפרוץ גדר, רק לאנשים יחידים מותר לא להתענות, כגון חולים ומעוברות ומניקות. וכל שכן בדורות הללו, שבעוונותינו שרבו צרות בישראל ואין שלום, הלכך חייבים הכל להתענות, מדברי הקבלה ומתקנת הנביאים. ארבע צומות הללו, קשורים לחרבן. י' בטבת, י"ז בתמוז, ט' באב, וצום גדליה שהוא גם קשור קצת עם החרבן. חוץ מזה יש את תענית אסתר, שאינה קשורה לחרבן, וישנו צום יוהכ"פ שהוא מן התורה, ואינו שייך כלל לעניינים אלו.

ממשיך האבודרהם וכותב כך, חילוק יש ביניהם, שארבעת הצומות הם נדחים לפעמים כשחלו בשבת, חוץ מעשרה בטבת שאינו חל לעולם בשבת. אבל הוא חל לפעמים ביום ששי, ומתענין בו ביום.

דהיינו, יש הבדל בין ארבעת הצומות, לעשירי בטבת. כל ארבעת הצומות, אם הם חלים בשבת, אזי הם נדחים. הרי כידוע, לפעמים י"ז בתמוז חל בשבת, ונדחה ליום ראשון. וכן ת"ב כשחל בשבת, נדחה ליום ראשון. צום גדליה לפעמים חל בשבת, אם ראש השנה היה ביום חמישי וששי. הרי הכלל הוא, לא אד"ו ראש, דהיינו ר"ה לא יכול לחול בימים אד"ו, אבל בשאר ימים הוא חל. א"כ ר"ה יכול לחול ביום חמישי וששי, וממילא ג' בתשרי יוצא בשבת, ואז דוחים את צום גדליה ליום ראשון.

אבל עשירי בטבת שאני. דהיינו, אם היה חל עשירי בטבת בשבת, היו צריכים לצום בשבת, כי לא דוחים את תענית י' בטבת. מה שכן, דבר זה אינו לפי הלוח שלנו. כי לפי מה שאנו בדורות אלה, מאז שכבר איננו מקדשים עפ"י הראייה, י' בטבת בפועל אינו חל בשבת. אמנם הוא שונה משאר הצומות, כי לפעמים הוא חל בערב שבת, וצומות אחרים אינם חלים בע"ש. כמו"כ אם חל תענית אסתר בשבת, גם דוחים אותו. אבל א"א לדחותו ליום ראשון, כי זהו יום פורים, לכן מקדימים אותו ליום חמישי. אך עשירי בטבת, חל לפעמים בערב שבת.

והוא ממשיך וכותב כך, ואפילו היה חל בשבת, לא היו יכולים לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו "בעצם היום הזה", כמו ביום הכיפורים. ושאר הצומות, אינן חלים לעולם ביום ששי, וכו'. ושאר הצומות כשחלים בשבת, ואפילו תשעה באב, דוחין אותם לאחר השבת. וכולם מותרים ברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל ותשמיש המטה, ואין צריך להפסיק בהם מבעוד יום, חוץ מט' באב.

בכל הצומות, לא נוהגים את כל העינויים הנוספים הללו. מה שהחמירו בתשעה באב, שנתנו לו דין של יוהכ"פ והוסיפו את העינויים הללו, אינם נוהגים ביתר הצומות.

בכל אופן, לפי דבריו יוצא, שאילו היה חל י' בטבת בשבת, היה צריך לדחות שבת ולהתענות. רק במציאות, בלוח שלנו, הדבר אינו יכול להיות. אבל בזמן שקידשו על פי הראייה, צריכים לצום בשבת. כך הוא אומר.

הבית יוסף [סי' תק"נ] מביא אותו וכותב, ולא ידעתי מניין לו זה. מאיפה לקח זאת רבינו דוד אבודרהם?

דרך אגב, אנחנו רגילים לומר אֲבּוּדִּרְהִם. מפני שיש סוג מטבע הנקראת דרהם. אבל מצד שני, נראה שהוא בעצמו לא קרא כך. משום שבהקדמה שלו, הוא עושה חרוז בתיבה זו, עם אברהָם, א"כ הוא קרא דרהָם. הוא בעצמו קרא כך. אמנם כנראה היה להם שייכות משהו עם מטבעות, היו ממונים על המטבע. ישנם הרי שמות כאלה, כמו אבולעפיה, אבי הבריאוּת, דהיינו הוא היה רופא. או אבוטבול, אבא של התופים. א"כ אבודרהם, הוא היה קשור למשהו עם מטבעות. נמצא מצד אחד אנו קוראים למטבע בשם דִּרְהִם, ומצד שני הוא בעצמו קרא דרהָם, כי לפי החרוזים שלו בהקדמה, מוכרח להיות עם קמץ. לכן, אני אגיד הרד"א, ואצא מן הספק. ישנם כאלה הכותבים, רדא"ד, רבי דוד אבו דרהם. דהיינו, 'אבו דרהם' בשתי מלים, רק שכותבים זאת במלה אחת. כמו שיש רבינו יצחק אבוהב, בעל מנורת המאור, כנראה צודק בעל בית תפילה שכותב 'אֲבּו וַהְבּ'. אלו שתי מלים. וַהַב, כמו שהיום אומרים. הוא לשון נתינה בערבית, לכן מתרגמים מלה זו נָתָן. על כן כשאני אומר הרד"א, כוונתי לרבינו דוד אבודרהִם, או אבודרהָם.

זוהי שיטת הרד"א המפורסמת, ומרן הבית יוסף התפלא עליה, ובשו"ע פסק שלא כמותו. בפרט שהרמב"ם ורש"י כותבים במפורש דלא כוותיה, שאם זה חל בשבת, הם אפילו אינם דנים במיוחד על י' בטבת, אלא כל הצומות אם חלו בשבת, נדחים ליום ראשון. חוץ מיום הכיפורים, כמובן.

צריכים פה להבין כמה דברים. ראשית, למאי נפק"מ? לשם מה הרד"א כתב לנו זאת? הרי בזמן הזה אין לנו לכאורה שום נפק"מ מכך?

דבר שני, אם אכן הוא התכוון שצריכים לצום בשבת, כיצד מותר להתענות בשבת? מה עם עונג שבת?

יתירה מכך, וכי עשירי בטבת יהיה חמור יותר מט' באב? הרי ט' באב, שבו נשרף בית אלד'ינו, נדחה ליום ראשון, א"כ איך עשירי בטבת לא נדחה? כיצד יש לו כח לדחות שבת?

בעל שו"ת התעוררות תשובה מבין, שאין כוונת הרד"א שיצומו בשבת, אלא שזה כעין 'חַמָּר גַּמָּל'. דהיינו, הרי בשבת אי אפשר לצום, ולדחות ליום ראשון אין אפשרות, כי כתוב 'בעצם היום הזה', א"כ לא צמים כלל. הרי הרד"א כתב, מפני שנאמר בו 'בעצם היום הזה' כמו ביום הכיפורים, הלכך הצום צריך להיות דוקא היום. ואי אפשר לצום כיון שזה שבת, ולא שייך לדחותו למחר כי זה כבר לא 'היום', א"כ נשאר שבפועל צום זה אינו קיים.

לפי דבריו יוצא, שי' בטבת יותר קל מיתר הצומות, כי אם הוא חל בשבת, לא צמים. זהו חידושו של בעל התעוררות תשובה, בכלל חידושיו על השו"ע. הוא כותב כך, אפשר לומר שגם הרד"א אינו סובר שמתענין בשבת, אלא שאינו נדחה ליום ראשון. וציין הכתוב את 'עצם היום הזה', דמשמע דוקא יום ההוא של פורענות, אבל באמת גם בשבת אין מתענין. הוא אומר, יכול להיות, או אפשר שמתענין עד חצות וכו', יתכן שצמים חצי יום. מתענין רק לזֵכר, עושים זכר לצום. לכן, תצום חצי יום, ובחצי היום השני תעשה עונג שבת. זו נקודה אחת.

דבר שני, בעל תורת חיים [על שו"ע או"ח סי' תק"נ] אומר, שלפי דעת הרד"א, בצום עשירי בטבת חייבים בכל העינויים כמו יוה"כ. גם רחיצה וסיכה וכו'. כל הדברים האסורים ביוה"כ ות"ב, נוהגים גם בעשירי בטבת, כי הרד"א השווה זאת ליום הכיפורים שכתוב בו 'בעצם היום הזה'.

אולם מהר"ם מבריסק [בשו"ת ח"ג סי' כ"ט], חולק עליו. הוא אומר לא כך. כל מה שלמדנו הוא רק שהצום עצמו הוא 'בעצם היום הזה', אבל זה לא שהשווינו את צום י' בטבת ליוה"כ לגבי כל הדינים. הוא שווה רק בדבר אחד, שהדין של היום, הוא 'בעצם היום הזה'. אבל לא שיש לו את כל דיני יוה"כ. רק מבחינת התאריך, היום חייב להיות רק ביום זה, אין אפשרות להקדימו או לאחרו. אבל שיש בו את כל הדינים הללו, לא שמענו.

בודאי שצודק מהר"ם מבריסק. כנראה הם לא ראו את הרד"א בפנים, כיון שהבית יוסף העתיק רק את חידושו, אבל את פרט זה, מי ששם לב כבר קראנו זאת קודם במפורש ברד"א. הוא כותב במפורש, וכולם מותרים ברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל ותשמיש המטה. הוא בעצמו כותב זאת בהדיא. לא שייך לבוא ולהגיד שהרד"א סובר, שיום זה חמור גם לגבי דינים אחרים.

מה שכן, אולי כיון שרואים שזה דין ביום, כותב בעל תורת חיים, שאביו אפילו כשהיה חלש בסוף ימיו, ומצד הדין הוא בעצם היה פטור מלצום, אבל הוא אמר שכיון שיום זה חמור כמו יוה"כ, לכן הוא צם למרות חולשתו. זה אולי יכול להיות, אולם מדברי הפוסקים לא נראה כך, כי משווים את כולם. כמובן אינני מדבר לפי שיטת הרד"א, כי בודאי שלפי שיטת הרד"א יכול להיות שיש מקום להחמיר יותר, דהיינו מבחינת לפטור מהצום, יש צדדים לחייב ולשקול זאת יותר לחומרא. אבל מהפוסקים, לא נראה שחילקו. אבל אולי זו אינה ראיה, כיון שבלאו הכי הפוסקים פסקו דלא כשיטת הרד"א.

מה שמפרש בעל התעוררות תשובה בדעת הרד"א, גם דבר זה לא יתכן. כיון שמה שהקשה הבית יוסף 'ולא ידעתי מניין לו זה', אמנם הקושיא טובה ועצומה, אבל מקור דברי הרד"א הוא בתשובות הגאונים.

בעל תיקון יששכר [דף כ"ח ריש עמוד א'] מביא את תשובת הגאונים, שהם אומרים במפורש, שביום זה צמים אפילו אם יחול בשבת. לפי זה, פירושו של בעל התעוררות לתשובה לא יתכן. הוא הביא את האפשרות להבין בדברי הרד"א, שמש"כ הרד"א 'שלא היו יכולים לדחותו ליום אחר', מכך שלא כתב 'צמים', אולי הכוונה שלא דוחים ולא צמים. אבל לפי התיקון יששכר שמביא את תשובות הגאונים, הדבר כתוב מפורש.

מחבר ספר תיקון יששכר, זהו רבי יששכר בן שושן שהיה בזמן מרן הבית יוסף בצפת, והוא כותב כך, ועוד בתשובות הגאונים ז"ל, שאפילו אילו חל זה הצום של טבת בשבת עצמו, לא היינו יכולין לדחותו ממנו כלל, לא להקדים ולא לאחר, והיינו מתענין אותו ביום השבת עצמו. כתוב זאת במפורש. הרד"א קיצר כיון שסמך על כך שיבינו. אולם כיון שבעל התעוררות תשובה רצה לדחוק ולפרש פירוש כזה, אילו ראה את מקורו של הרד"א, שהוא בתשובות הגאונים, היה נוכח לראות שהדבר ברור כשמש, והיינו מתענין אותו ביום השבת עצמו, כיום הכיפורים שחל להיות בשבת, משום דכתב בו 'בן אדם כתוב לך את שם היום, את עצם היום הזה', כמו שכתוב בתענית של יום הכיפורים 'בעצם היום הזה'.

אלא שלעולם אינו חל ביום השבת. דהיינו, לפי הלוח שלנו.

מהו הלימוד מהמלה 'בעצם'? ישנם כאלה שהבינו, שזוהי גזירה שוה. כתוב לגבי י' בטבת 'עצם היום הזה', וכתוב ביום הכיפורים 'בעצם היום הזה', מה יום הכיפורים שחל בשבת אינו נדחה, צמים בשבת, אותו הדבר לגבי עשירי בטבת.

לפי ענ"ד, אי אפשר להבין כך. לא זכור לי שישנה איזו גזירה שוה מהתורה לנביאים.

בתשובה להערה מהקהל: הדוגמא שהבאת זו אינה גז"ש, אלא גילוי מילתא. אני מדבר על גזירה שוה, לא על דברים אחרים. יש הרי י"ג דברים שהתורה נדרשת בהם, ואחד מהם זה גזירה שוה, שלומדים מפסוקים בתורה.

אמנם, ישנה גז"ש בגמ' במסכת מגילה [דף ב' ע"ב], 'פרזי' 'פרזי'. כתוב 'על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות, עושים את ארבעה עשר וכו', ומביאים זאת לגז"ש מהפסוק 'לבד מערי הפרזי הרבה מאד'. מכאן לומדים שעיר המוקפת חומה מימות יהושע בן נון, קוראים את המגילה בחמשה עשר, דילפינן פרזי פרזי. וגם מי שחולק על זה, הדבר אינו מפני שלדעתו אין אפשרות ללמוד גז"ש מנביאים וכתובים לתורה, אלא בגלל ש'לא גמיר גזירה שוה מרביה'. הרי הכלל הוא, שאין אדם לומד גז"ש, אלא אם כן קיבלה מרבו ורבו מרבו, עד הלכה למשה מסיני. כל יתר הי"ג מדות, יכול אדם לדון מעצמו. אכן יש אומרים שרק קל וחומר יכול אדם לדון מעצמו, כך דעת רש"י במסכת סוכה דף ל"א, אבל התוס' שם במקום דוחים אותו ואומרים, כל הדברים יכול אדם לדון מעצמו, גם כלל ופרט, וכלל ופרט וכלל, כל השלש עשרה מדות, חוץ מדבר אחד, שהוא גזירה שוה.

דרך אגב, ישנם הטוענים, שלא נכון להגיד גזֵירה שוה, לדעתם צריך להגיד גִיזרה שוה. מאידך, מקובל בכל תפוצות ישראל להגיד גזֵירה שוה. התאמצנו לישב זאת, למה אכן אומרים גזֵירה שוה? הרי מה הפירוש שלומדים גז"ש? למשל, 'וכתב לה', לומדים שעבד חייב במצוות כאשה, מגזירה שוה "לה" "לה". כתוב 'או חופשה לא ניתן לה', וכתוב 'וכתב לה ספר כריתות'. ישנן מאות גזירות שוות כאלה. דהיינו, ישנה אותה מלה בשתי מקומות, אפילו שהנושא אחר, אבל זה מאותה גִיזרה. לכן ישנם כאלה האומרים גיזרה שוה. כמו שבדקדוק של הפעלים יש גיזרה.

אבל מאידך, בספר מדות אהרון, זהו פירוש על ברייתא דרבי ישמעאל, הוא כותב פירוש נוסף. חוץ מפירוש זה שאמרנו, שגם אותו הוא כותב, וזהו הפירוש המפורסם והמקובל, בבית יוסף בכללי התלמוד ובספר יבין שמועה, ועוד ספרים, כולם אומרים את הפירוש הזה. אבל הוא אומר פירוש נוסף. דהיינו, שעניין זה, ללמוד מלה זאת ממלה זאת, זוהי גזירת הכתוב. הרי לכאורה, מי אמר? הרי אין קשר בין הדברים? למה ללמוד מפה לשם, כשהנושא בכלל אחר? אלא זוהי גזירה. הקב"ה גזר כך ללמוד.

לפי זה מובן, למה אומרים גזירה שוה, כי זו גזירה. ההשוואה עצמה, היא הגזירה. אין לזה הבנה בשכל. לכן גם מובן, מדוע אדם לא יכול לדון גז"ש מעצמו, כי זהו לא דבר התלוי בסברא. כל יתר המדות, הן דבר שאדם יכול לדון מסברא. אבל גז"ש, צריך לקבל מרבו ורבו מרבו עד הלכה למשה מסיני, כי זהו דבר שאינו בכוחנו, איננו יכולים להתערב בזה. אפילו חכמי ישראל הגדולים ביותר, לא יכולים לומר גזירה שוה מעצמם. אולם דברים אחרים, אם נראה להם לדון באחד משאר י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, הם יכולים. כך היה במשך כל הדורות.

בכל אופן לעניינינו, הרי פה במגילה אנו לומדים גז"ש מפסוק בנ"ך. אבל אם כל הראיה היא רק מפה, זו אינה ראיה. משום שכידוע, מגילת אסתר נידונת כחמשה חומשי תורה. הרי כל הנביאים והכתובים עתידים ליבטל, חוץ ממגילת אסתר. במגילת אסתר כתוב 'דברי שלום ואמת', מלמד שצריכה שירטוט כאמיתה של התורה [מגילה ט"ז ב']. ישנם עוד מאמרי חז"ל, שבהם רואים שלמגילת אסתר יש השוואה מסויימת לחמשה חומשי תורה. א"כ פה אפשר להבין כיצד ישנה גז"ש מהתורה למגילת אסתר. אבל ללמוד גז"ש מיחזקאל, שכתוב 'עצם היום הזה' לגבי עשירי בטבת, כמו שכתוב ביום הכפורים 'בעצם היום הזה', לעשות זאת גזירה שוה, לפי עניות דעתי לא שייך להבין כך. אלא הפשט הוא, שהלימוד הוא מהמלה 'בעצם'. מה הפירוש 'בעצם'? עצמות וגוף הדבר. אם כן 'בעצם היום', רק היום אפשר לצום, ולא בימים אחרים.

שאלנו, כיצד יתכן שעשירי בטבת יהיה חמור יותר מט' באב? יש לי בס"ד על שאלה זאת, ארבע או חמש תשובות, בכל אופן מה שראיתי ומה שנראה לי, כפי שיבואר לקמן. זאת כדי להבין את החומרא המיוחדת שיש ביום זה, יותר מהימים האחרים.

הגאון רבינו יהונתן אייבשיץ כותב בספר יערות דבש [ח"א דרוש ב' לט' בטבת], שהסיבה היא משום ש'אתחלתא דפורענותא חמיר טפי'. זו הרי ההתחלה של כל מה שקרה אח"כ, כל החרבן נמשך מעשירי בטבת. ההתחלה היא, שמלך בבל סמך על ירושלם.

זה כמו שהגמ' אומרת בתענית [דף כ"ט ע"א], אמר רב יוחנן אילו הייתי באותו דור, הייתי קובע את תענית ט' באב, בעשירי באב, מפני שרובו של היכל נשרף בו. ורבנן למה קבעו זאת בתשיעי? מפני ש'אתחלתא דפורענותא עדיפא'. למרות שרוב בית המקדש נשרף בעשירי, קבעו זאת חכמים ביום התשיעי, מפני שהולכים לפי ההתחלה. אותו הדבר בעניינינו, הולכים לפי ההתחלה.

ישנם כמה מפרשים שלומדים כך, ולפי זה הדבר מצויין ומובן. דהיינו, הרי זה לא כמו שישנם החושבים, שהכל היה באותה שנה. המצור התחיל בעשירי בטבת, ו'הָבקעה  העיר', חומת ירושלם נבקעה בשבעה עשר בתמוז. זה לא היה באותה שנה. אלא שנה וחצי אחרי כן, לכל הפחות. כי י"א שהמצור נמשך שנה וחצי, וי"א שנתיים וחצי, וי"א שלוש וחצי שנים היה מצור על ירושלם, לא הצליחו הגויים לבקוע את העיר. לקח שלוש שנים וחצי עד שהָבקעה. בעוונותינו הרבים.

הם היו יכולים, היה להם זמן, שנה וחצי או שלוש וחצי שנים, לחזור בתשובה. אבל הם הקשו את ערפם, ה' ירחם. בכל אופן, זהו תירוצו של בעל יערות דבש.

החתם סופר [בספר תורת משה פרשת ויקרא] כותב תירוץ אחר, וזהו דבר ממש מבהיל. הוא כותב, כי לכל מה שנעשה פה בעולם הזה, ישנם בשמים דברים מקבילים. ביום שסמך מלך בבל על ירושלם, גם בשמים הבתי דין של מעלה דנו על ירושלם, והוחלט שאם הם לא יחזרו בתשובה, ירושלם תיחרב. ודבר זה חוזר בכל שנה ושנה. כל שנה יש נידון בשמים על החרבן, והוא מתחדש בכל שנה ושנה. כמו שאמרו חז"ל בסוף מסכת סוטה, 'אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו', כך גם 'אין לך שנה וכו'. לכן עניין עשירי בטבת חמור יותר מט' באב, כי בט' באב הצום הוא על העבר, ועשירי בטבת הוא לא רק על העבר אלא גם על כעת, נידונים ביום זה על עכשיו.

כך הוא לשונו, באותו יום שסמך מלך בבל למטה על ירושלם, כמו כן ישבו בית דין של מעלה. אלו מיימינים ואלו משמאילים, עד שגברו המשמאילים ונחרב הבית. והנה, אין לך שנה שאין קללתה מרובה מחברתה, וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו. נמצא שבכל שנה ושנה מתחדש חרבן חדש, וזהו כל פעם שמגיע יום של עשרה בטבת, שהתחיל אז למעלה משפט החרבן. כמו"כ בכל דור ודור יושבים בית דין של מעלה, וגוזרים החרבן של כל שנה ושנה.

מאיפה ידע החת"ס לומר דבר זה? לכאורה, 'מי עלה שמים וירד'? מאיפה הוא לוקח זאת? ודבר זה, מרומז בספר קרניים, עיין בפירושו הנקרא דן ידין, בעניין חודש טבת.

ספר קרניים, זהו ספר קבלה קדמון, י"א שחיברו רבינו יצחק סגי נהור, בנו של הראב"ד. הם הרי היו מקובלים, גם הראב"ד וגם בנו. ספר זה הוא סתום וחתום, אי אפשר להבין מִלה ממה שכתוב שם. עד שבא רבינו שמשון מאסטרופולי, זה שידועה סגולתו שקוראים בערב פסח, ועשה על הספר פירוש רחב שנקרא דן ידין, ומתוך פירושו כבר אפשר להבין.

כתוב שם לגבי העניין של חודש טבת, שמצד אחד חודש טבת יש בו טוב, ומצד שני בחודש זה מתעוררים דינים וגזירות קשות.

כתובים שם דברים ממש מבהילים. איננו מבינים, אין לנו מושג. בכל אופן החת"ס בנה על זה יסוד, כי כנראה החת"ס הבין את הרמזים. הוא התעמק בעניין, הבין והגיע מזה למסקנא זאת שאנו אומרים.

נראה את לשונו שם, 'לשון חכמים מרפא'. הוא כותב כך, מצד אחד, טבת, הוא סוד הטובה. וכן, מיתת אברהם אבינו האזרחי מוכיחה, והוא הבשורה טובה, כמו שנרמז בו. (פירוש, מיתת אברהם הנקרא איתן האזרחי שמת בטבת, כנודע מספרי המקובלים בסוד 'תקבר בשיבה טובה' ראשי תיבות למפרע טבת וכו'). מאידך הוא כותב אח"כ, בחודש טבת, דינין מתערין מסטרא דשמאלא, הנדבקים מכלבים עזי נפש תתקמ"ד, היונקים מכלב רע בעל צפון, אשר יש לו י"ב מאות וארבע כלבים.

אומר החתם סופר, המסקנא היא, שביום זה נידון העולם מחדש, בכל שנה ושנה. ומוסיף החת"ס, וידוע דעל צרה שעברה, כמו יום שמת בו אביו או אמו, אין אנו מתענין בשבת. אבל תענית חלום מותר להתענות, שבשבילו עונג שיש לו שמבטל צרה העתידה לבוא עליו, לא מעונה הוא.

הרי הטור מסביר [או"ח סי' רפ"ח], כיצד מותר להתענות תענית חלום בשבת? מדוע אם אדם חלם חלום ונפשו עגומה עליו, מותר לו להתענות בשבת? מתרץ הטור, זהו עונג. כיון שאדם זה, מפחד שח"ו תבוא עליו צרה, לכן הוא צריך לצום כדי לבטל את הצרה, ממילא יש לו עונג בצום שלו, שעי"ז תתבטל הצרה שח"ו עתידה לבוא עליו. אמנם, הוא צריך תענית לתעניתו, כי לא זהו עיקר העונג. זה גם עונג, אבל עיקר העונג הוא משהו אחר, לכן הוא צריך לצום אח"כ. הלכך אומר החת"ס, יש הבדל. תענית תשעה באב, דזהו רק על צרה שעברה, לא דחי שבת. אבל תענית עשירי בטבת, זהו על ביטול צרה העתידה, עונג הוא, והיה דחי שבת. דהיינו, כיון שבעשירי בטבת הנידון הוא על עכשיו, ח"ו עתיד לבוא צרה על ישראל אם לא יחזרו בתשובה, לכן צמים ביום זה כדי לבטל את הצרה.

אלו שני התירוצים היסודיים, שאומרים היערות דבש, והחתם סופר.

הגר"ח מבריסק, הגאון רבינו חיים הלוי מבריסק בסטנסיל אומר תירוץ, ומגדיר את התשובה לעניין זה.

אולם לפני כן, צריך להקדים את מה שכותב המנחת חינוך [מצוה ש"א אות ז'], שנראה לו דבר ברור, שהתקנה של הצומות, י"ז בתמוז ות"ב ויתר הצומות שנקבעו ליום מסויים, זה לא שמעיקר הדין הם נקבעו לאותו היום. כי התקנה מדברי נביאים היתה על החודש, לא על יום מסויים בחודש, לכן הם יכולים להידחות ליום אחר. הרי הפסוק אומר 'צום הרביעי', 'צום החמישי', הפסוק לא אומר באיזה יום בחודש הרביעי. חכמי הדור ביכָלתם לקבוע באיזה יום בחודש. גם בדורות הראשונים היו מנהגים שונים. בזה הוא מסביר, מה שהבאנו קודם, איך רשב"י ור"ע נחלקו על 'צום העשירי', האם זה עשירי בטבת או חמישי בטבת? וכי יתכן שנשתכח מהם מתי זמן הצום? הם הרי היו סמוך לחרבן?! כל גדולי ישראל, בית שמאי ובית הלל, היו לפני כן. אבל איך הם לא ידעו? לכאורה, פוק חזי מאי עמא דָּבַר. היום אם נשאל אפילו את עם הארץ הכי גדול, מתי הצום? האם בעשירי בטבת או בתשיעי בטבת? אף אחד לא יתבלבל. כולם יגידו לך, שהוא בעשירי בטבת. א"כ, איך גדולי חכמי ישראל הסתפקו בכך? אלא, הויכוח היה מתי לקבוע את הצום, מתי יותר ראוי לקבעו, משום שהם רצו לקבעו כעת לדורות הבאים. אולם לפני כן, אפשר היה לקבוע את הצום בכל יום שתרצה. הצום הוא בחודש העשירי, אבל מתי בעשירי? כל אחד היה באפשרותו להחליט מה שהוא רוצה. היו קהילות שנהגו כך, והיו קהילות שנהגו אחרת. אבל כעת שרצו לתקן תקנה כללית לכלל עם ישראל, רצו לבחור איזה יום הוא הכי מתאים.

בכל אופן אומר הגר"ח, הרי מותר להתענות תענית חלום בשבת, משמע ששייך לצום בשבת, כיון שזה חייב להיות דוקא היום. אין אפשרות לצום ביום ראשון, כיון שכתוב 'יפה תענית לחלום כאש לנעורת', כך הגמ' אומרת במסכת שבת [דף י"א ע"א], 'ובו ביום', 'ואפילו בשבת', הגמ' מסיימת שם. א"כ, א"א להגיד שאם אדם ראה חלום רע בליל שבת, וקם בבוקר ונפשו עגומה עליו, שיגידו לו אל תצום היום, תעשה עונג שבת כרגיל, ותצום יום ראשון, כי הדבר לא יבטל את החלום. הזמן לכך הוא רק היום, ואין אפשרות לעשות את תכלית הצום ביום אחר. הלכך אומר הגר"ח, אותו הדבר לגבי עשירי בטבת. כיון שהפסוק אומר 'עצם היום הזה', פירושו שהתענית שייכת רק ליום זה, ואי אפשר לדחותה ליום אחר.

כותב הגר"ח כך, צריך ביאור, מאי שנא (עשירי בטבת) משאר תעניות? והנה תענית חלום מתענין אפילו בשבת, וחזינן מזה דשייך תענית בשבת, רק דבכל מקום נדחה מפני השבת, משום דגם למחר יכולים להתענות, אבל בתענית חלום דאמר בגמ' דיפה לחלום כשמתענין בו ביום, לכן אינו נדחה. וזהו החילוק מכל תעניות לעשרה בטבת, דבכל תעניות מפני המאורעות תלוי בחודש, כדכתיב בקרא, ושפיר שייך שידחה. אבל בעשרה בטבת דכתיב "בעצם היום הזה", עיין ר"ה דף י"ח ע"ב, זה מה שקראנו קודם, אם כן הוא דין דוקא באותו יום, ועל כן אי אפשר לדחות למחר. א"כ עשירי בטבת שכתוב בו 'בעצם היום', הוא כמו תענית חלום, שזה דוקא היום. כך הוא אומר.

אבל חושבני, שצריכים להוסיף פה ביאור. ידוע מה שאומרים, ש'נוסח בריסק' לא שואלים למה, אלא שואלים מה? החידושים של בריסק, אינם מסבירים 'למה', אלא 'מה'. הגר"ח מבריסק הגדיר, שעשירי בטבת תלוי ביום, אבל הוא לא אמר למה.

לכן אמרתי מקודם, שזה ארבעה או חמשה תירוצים. כי בתירוץ שלו אינו עונה על למה, אלא רק מסביר מה זה שכתוב 'בעצם היום הזה', שזהו עניין היום. אבל למה?

לזאת אני חייב להוסיף את מה שאומר היערות דבש, שזהו התחלת הפורענות, או את דבריו של החת"ס. הם כן עונים על ה'למה'. אבל הגר"ח מגדיר רק את ה'מה', שזה בעצם היום.

תירוץ נוסף, חושבני לפענ"ד, שזהו הצום היחידי מכל הצומות, שהחודש והיום מתאימים אחד לשני באותו המספר. דהיינו תשיעי באב, או שבעה עשר בתמוז, בבית ראשון או בית שני, מניין הימים אינו כמניין החדשים. דהיינו, תשעה באב הוא ביום התשיעי של החודש החמישי, שבעה עשר בתמוז זה בחודש הרביעי, וכן שלישי בתשרי. רק עשירי בטבת, הוא עשירי בעשירי. דהיינו, שגם היום הוא עשירי בטבת, וגם החודש הוא עשירי, זה מצאנו רק פה.

הדבר לכאורה מדוייק בגמ', אמנם הגמ' אומרת, צום העשירי, זה עשירי בטבת, למה איקרי ליה עשירי? עשירי לחדשים. אבל בא מהרש"א ואומר, והוא הדין דהוי מצי למימר הכא עשירי, עשירי בחודש. מי אמר שעשירי בטבת נקרא 'צום העשירי' בגלל שזהו בחודש העשירי? אפשר להגיד בגלל שהוא ביום העשירי בטבת. את המלה 'צום העשירי' אפשר לפרש שזהו העשירי בחודש. אבל אומר המהרש"א, שזה לא יכול להיות, כיון שצום הרביעי והצום החמישי וצום השביעי לא מדובר על היום בחודש, אלא על מספר החדשים, ממילא לא מסתבר שכאן יהיה אחרת.

אלא דקרא ודאי דומיא דאינך, דבהאיי רביעי וחמישי ושביעי, דעל כרחך לחדשים הוא. א"כ כיון ששם חייבים להגיד שמדובר חדשים, לכן אינני יכול להוציא את עשירי בטבת מהכלל, ולהגיד שהוא זה לפי הימים. אבל מאידך, זאת האמת, פה השתווה יום העשירי עם החודש העשירי.

ודבר זה, אינו לחנם. זהו ה'בעצם היום הזה'. מספר עשר, זה תכלית המספרים, הוא המספר הכי גבוה. כל המדות העליונות כולם, הם עשר כפול עשר. עשר מדות מתחלקות כל אחד לעשר, וביחד זה מאה. א"כ פירושו, שח"ו כולם הסכימו שירושלם תיחרב. לגבי 'העשירי בעשירי' היתה הסכמה מלאה, שאין מה לעשות, חובה שירושלם תיחרב. א"כ זמן זה, הוכיח את מהות היום, שביום זה ח"ו זה מה שצריך להיות, זהו המיוחד ביום הזה. לכן הוא דוחה אפילו שבת, לדעת הרד"א.

בתשובה לשאלה מהקהל: הדבר אינו מסתדר עם דברי המנחת חינוך, כי הוא מדבר לפי שאר השיטות. אמנם גם המנחת חינוך הזכיר בתוך דבריו את הרד"א, אבל ברור שההסבר שכתב הוא לפי כל השיטות. אבל לפי הרד"א, חייבים להגיד שעשירי בטבת שאני. נכון שמצד אחד כתוב צום הרביעי וצום החמישי וכו', ומדובר על החודש. אבל היום היחידי שמצאנו שמדגישים בו את היום, זהו רק יום עשירי בטבת. אמנם בפסוק בזכריה, כללו אותו שם עם כולם, לכן כתבו עליו צום העשירי. אבל במקום אחר, בפסוק ביחזקאל כתוב 'כתוב לך את שם היום', 'את עצם היום הזה', הדגישו את היום, שהוא היום העשירי. לגבי יתר הצומות לא ברור כ"כ באיזה יום זה היה, רק לגבי עשירי בטבת כתוב היום הזה. לכן לפי שיטת הרד"א צריכים להגיד, שעשירי בטבת שאני מכולם, שזה לא דין בחודש, אלא דין ביום.

דרך אגב, המנחת חינוך כתב זאת מעצמו, אבל הדבר כבר מפורש בקדמונים. הריטב"א כותב זאת בשני מקומות, גם במסכת תענית [דף כ"ו ע"ב] וגם במסכת ר"ה [דף י"ח ע"ב], וגם הרשב"ץ כותב כך [בשו"ת ח"ב סי' רע"א].

הריטב"א כותב במס' תענית, אפשר עוד לומר שאף נביאים הראשונים שגזרו התענית, יודעין היו בחרבן שני, ולא קבעוהו בט' בו דוקא, אלא בחודש זה. הם קבעו את החודש. שלא מצינו שנקרא אלא צום הרביעי. ובמס' תענית הוא כותב, אף בתחילה לפי שהיו יודעים זה, גזרו הצום סתם בחודש זה, ולא סיימו יום מסויים.

גם הרשב"ץ כותב, אלא אם נוסיף ונאמר שהנביאים שתיקנו צום הרביעי, לא ייחדו בזה איזה יום, והניחו הדבר מסור לבית דין לטלטלו מיום אל יום, על צרה כיוצא בה וכו'.דהיינו, אפשר לטלטל אותו מצרה אל צרה.

בתשובה לשאלה מהקהל: לפי החת"ס, ההבדל בין ט' באב לי' בטבת, שט' באב זו אבילות על העבר. כמו שאדם צם ביום היארצייט, מתאבל על אביו ואמו. צמים על העבר, כי הנידון אינו על עכשיו. משא"כ עשרה בטבת, הנידון הוא על עכשיו, ח"ו כפי מעשינו. נכון שכתוב 'כל דור שלא נבנה ביהמ"ק בימיו כאילו נחרב בימיו', אבל הדבר אינו נידון בט' באב, הדין על כך הוא בעשירי בטבת. כפי שביארנו, כי בעשירי בטבת הכל התחיל, וכל היתר נמשך אחריו.

אגיד לכם תירוץ חמישי, שכותב החתם סופר במקום אחר בדרשותיו. הוא אומר, שהמצור על ירושלם התחיל בשבת. ביום שבת סמך מלך בבל על ירושלם, ואז התחיל המצור. נֹאמַר את תירוצו זה בקיצור. הרי כתוב, כל השומר שבת נותנים לו נחלה בלי מצרים, שנאמר והאכלתיך נחלת יעקב אביך. א"כ כיון שמבואר בנביא על כך שבזמנם חיללו שבת, לכן ירושלם באה במצור. הרי שבת עושה את האדם במצור, סוגר עליו, אל יצא איש ממקומו. א"כ מי ששומר שבת, יקבל שכרו בלי גבול, בלי סוף. מדה כנגד מדה. אבל כיון שהם לא שמרו שבת, נענשו ובאה העיר ירושלם במצור ביום שבת דוקא. ואנחנו נוסיף על כך עוד, שלכן יש לנו את שלשת השבועות של ימי בין המצרים.

בא בעל חזון עובדיה, ומקשה קושיא על תירוץ הגר"ח, רבינו חיים הלוי מבריסק, והוא דוחה אותו. הוא כותב, יש לדחות את דבריו. אני קורא לכם את דבריו המובאים פה בספר צום העשירי [דף ע' הערה כ"ג]. הוא כותב כך, בספר חזון עובדיה (ארבע תעניות עמ' ז' ח'), מעיר על דברי הגר"ח, שאין לדמות הדברים כלל. שהרי בתשובת רב האיי גאון (הובא בספר האשכול ח"ב ע"א) לא הותרה תענית בשבת אלא לתענית חלום בלבד, ולמי שלבו תלוי בכך, ונפשו עגומה עליו שהוא כמו בסכנה. ואם לא תתיר לו להתענות, הוא מצטער ודוה כל היום, ואינו מתענג מפני הפחד. וכן כתב הראבי"ה (הל' תענית ח"ג סי' תת"ס), שהתירו להתענות תענית חלום בשבת, משום דדמי לספק הצלת נפשות, שמחללים עליו את השבת. וכן כתב האור זרוע (סי' ת"ז). וכל זה לא שייך לגבי תענית עשרה בטבת שחל בשבת. ולכן יש לדחות דברי הגר"ח, להשוות צום עשרה בטבת לפי הרד"א לתענית חלום, כי יש מרחק רב ביניהם.

דהיינו הוא טוען, תענית חלום זה ספק פיקוח נפש, לכן אפשר להתענות אפילו בשבת, זה כמו שמותר לחלל שבת בשביל להציל נפש. אבל הדבר אינו קשור לעשרה בטבת.

אולם אמרנו כבר, שהגר"ח בעצם לא אמר את ה'למה', הוא רק את ה'מה'. הוא רק הגדיר מבחינה למדנית, מה זה עשרה בטבת, שזהו דין ביום. אבל למה? צריך להוסיף את דבריו של החת"ס.

אבל חושבני, כי גם בלי החת"ס, הדברים מבוארים. הסברנו בס"ד כבר כמה וכמה פעמים, שכל מאורע וזמן, בין לטובה ובין לרעה, דהיינו גם המועדים הרגלים והימים טובים וגם התעניות, כל מה שהיה בעבר חוזר ומתחדש ביום זה. לפי יסוד זה, גם עשירי בטבת, כמו כל יתר הצומות, מתעוררים הדינים שהיו בעבר ביום הזה. זהו יום של דין. אנו צמים, כדי לשכח את מדת הדין. אם ח"ו לא נצום, יתעוררו עלינו הדינים. לכן, כיון שיום זה כבר מועד לפורענות, ממילא חומרתו גדולה.

הדבר דומה למה שכותב הר"ן בדרשותיו, הוא מביא משל כדי לסבר את האוזן. הרי דרכו של הר"ן תמיד היא להסביר את הדברים עפ"י השכל. הרי רואים בכמה מקומות, למשל כתוב בתוס' מס' סוטה דף י"ד ע"ב, שבאותו יום שהיה מעשה השטים, מתעורר בעל פעור ומקטרג על עם ישראל, ואז יורד משה רבינו ומורידו.

אומר הר"ן, משל למה הדבר דומה, למים רתוחים ומים שאינם רתוחים. יש הבדל ביניהם. אם תיקח שני כלים עם מים, בכלי אחד המים רתחו, ובכלי השני המים לא רתחו, אותם מים שכבר רתחו פעם אחת, מקבלים רתיחה יותר מהר מהמים שאף פעם עוד לא הרתיחום. כיון שהם כבר רתחו, אפילו שבעצם הם כבר הצטננו, עברו כבר חמשה ימים, ולכאורה אתה רואה חיצונית שהם אותם מים כמו אלו שלא רתחו. אבל כיון שזה רתח כבר פעם, אזי הרתיחה מתקבלת יותר. אותו הדבר לגבי י' בטבת, כיון שביום זה כבר היתה הפורענות, ממילא בכל שנה ושנה הפורענות מועדת בו.

יוצא כך. כל התעניות אמרנו שאינם קשורים ליום, אלא לחודש. לכן אפילו אם קבעו בסוף החכמים את התענית ליום מסויים, כגון י"ז בתמוז, אבל הדבר מתרחב לכל החודש. הפורענות אינה נשפכת בבת אחת, כי העניין הוא החודש. אבל עשירי בטבת, שהכל היה באותו יום, כל החרון אף היה 'בעצם היום הזה', לכן יום זה הוא הכי מסוכן. נמצא כי זה דומה ממש לתענית חלום. בכך מיושבים דבריו של הגר"ח.

"כל המבזה תלמיד חכם אין לו רפואה למכתו", מה באה לרבות המלה "כל", ומה הפירוש "אין רפואה למכתו". מעשה שהיה בתימן בעניין זה, ומוסר־השכל ממנו.

נמשיך במה שהגמ' אומרת במס' שבת [דף קי"ט ע"ב], א"ר יהודה, לא חרבה ירושלם, אלא בשביל שביזו בה ת"ח, שנאמר, וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹדִ'ים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו, עַד עֲלוֹת חֲמַת י"י בְּעַמּוֹ עַד לְאֵין מַרְפֵּא [דה"י ב ל"ו ט"ז]. מאי עד לאין מרפא? אמר רב יהודה אמר רב, כל המבזה ת"ח, אין לו רפואה למכתו.

הנביאים והתלמידי חכמים נקראים מלאכי אלד'ים, הם שלוחיו של הקב"ה לתקן את העולם, להוכיח את העם. אבל אם אנשים מזלזלים בתלמידי חכמים, א"כ מי ישמע אליהם? אף אחד לא יתייחס לדבריהם. 'ומתעתעים בנביאיו', חכם עדיף מנביא, מחשיבים אותו יותר, כמו שהפסוק אומר 'ונביא לבב חכמה'. זהו בעצם המקור של הגמ' בבא בתרא דף י"ג ע"ב. מאי 'עד לאין מרפא', כל המבזה ת"ח אין לו רפואה למכתו.

שואל הגרי"ח, רבינו יוסף חיים בספרו בן יהוידע, מה הפירוש 'כל המבזה'? מה בא לרבות 'כל'?

הוא מתרץ שנראה לו, שהדבר בא להגיד, שאפילו אם מבזים אותו ברמז. דהיינו, לא שמבזים אותו להדיא, אלא רק ברמזים. הוא כותב כך, יש לדקדק, מאי מרבה בתיבת 'כל'?

נראה לי בס"ד לומר, אפילו אינו מבזה בפירוש, אלא ברמז. והוא מביא מעשה שהיה, כדהוה באחד שהתפלל יום אחד ש"צ בבית הכנסת שהיו מתפללים בו תלמידי חכמים בשחרית. מעשה היה בבית כנסת של תלמידי חכמים, והיה שם ש"צ חזן. וכשהגיע למאמר 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם', הרים קולו בזה, ואמר, ת"ח מרבים שלום?! בלשון תימה. עשה מזה כאילו קושיא. וחזר ואמר תיבת 'בעולם', מילתא באפי נפשיה, ולא משך אותה עם מלה הקודמת לה. והֶראה בתנועת הדברים כאילו אומר, וכי סלקא דעתך שתלמידי חכמים מרבים שלום? לא יאמר כזאת בעולם. 

והרב, הבין כוונתו לבזות בכך, ונדהו. הרב הבין שהוא בא פה בשביל לנאץ את הציבור, לכן הוא נידה אותו. וזהו אין רפואה למכתו, שתלמד עליו זכות לפטרו. א"כ, כל המבזה ת"ח, אפילו ביזוי שאינו להדיא, אף שלא ביזה במפורש, אלא ברמזים.

ברגע הראשון, לא הבנתי מה אומר הבן יהוידע. וכי זה נקרא שהוא רמז? הרי זה נקרא להדיא. מה הוא אומר, 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם'? הרי הם עושים את כל המחלוקות, זה מה שהוא בא להגיד, א"כ למה זה רמז? מה היה אפשר להבין אחרת?

אלא מאי, אם הוא ירצה לתרץ את עצמו, הוא יכל לתרץ שהתכוון כך, מה, וכי ת"ח מרבים שלום? הם הולכים לעשות שלום־בית? בזה הם מתעסקים? הם הרי צריכים ללמוד תורה. א"כ הוא יכול לומר, התכוונתי למשהו אחר. דהיינו, ת"ח מרבים שלום? בזה הם יתעסקו? הם הרי צריכים ללמוד. אין להם זמן עכשיו ללכת לעשות שלום בין האנשים. אלא התשובה היא, 'בעולם'. דהיינו, לא שהם עושים ממש שלום בפועל, אלא זאת כעין סגולה כזאת, שעל ידם נהיה שלום בעולם. הוא יכל להגיד כך. אבל הרב שנידה אותו, ידע שיש לו איזה עסק ועניינים אחרים, הבין מה מסתתר מאחורי זה, והיה בטוח שהוא לא התכוון לכך. הוא ידע שהוא התכוון לרמוז זאת, ולכן נידה אותו, כיון שזה היה בפרהסיא. זהו דין המבזה ת"ח בפרהסיא, שאין למחול ולוותר לו.

לפי ענ"ד, אפשר להגיד פה עוד פירוש. מה זה 'כל' המבזה ת"ח? 'כל' בא להגיד, אל תחשוב שרק עם הארץ שמבזה ת"ח, אלא גם בן תורה שמבזה ת"ח, אין לו רפואה למכתו. זהו 'כל המבזה'. ואולי אפילו תלמיד חכם שמבזה תלמיד חכם אחר. אולי. א"כ הדבר חמור מאד.

כותב הברכי יוסף [יורה דעה סי' רמ"ג ס"ק ח'], החכם עצמו מנדה לכבודו לעם הארץ וכו'. אין לחכם או לנשיא לנדות ת"ח אחר שהפקיר בו. דהיינו,ת"ח או נשיא שביזוהו, אם עם הארץ זלזל בו, שינדהו, אבל הדבר לא ראוי. זה מה שחז"ל אומרים, שת"ח מנדה לכבודו, דהיינו דוקא אם עם הארץ זלזל בכבוד ת"ח. אבל אם ת"ח ביזה ת"ח, במקרה כזה כותב הברכ"י, אבל ת"ח שהפקיר בת"ח אחר, חכמים אחרים יראי שמים וחסים על כבוד התורה חוץ משניהם, יעיינו בעוונותיהם, וייסרו החוטא מהם בדברים ויגערוהו כפי חטאו, ויכניעוהו לבקש מחבירו מחילה, ויפייסו הנעלב שימחול בדרך כבוד לשניהם בצנעא, ולא בפרהסיא בפני עמי הארץ. שת"ח אחרים יבדקו את הדברים, יפייסו זאת ביניהם, ושהכל לא יהיה בפרהסיא אלא בצינעה. מסיים הברכ"י, שהמקור לכך הוא, רבינו אברהם בן הרמב"ם בתשובה כת"י.

והוא ממשיך [בס"ק ט' י'] וכותב, אפילו חכם גדול, אינו מנדה לת"ח קטן שהפקיר נגדו. אם נדה הת"ח לת"ח שכנגדו לכבודו, או נידוהו תלמידיו בהוראת חכם, הוא דן פה בכך, אף שהוראה בטעות היא, יש לחוש לנדוי וכו'.

מה פירוש, כל המבזה ת"ח 'אין רפואה למכתו'? אפשר להבין, שזה רמז. דהיינו, התשובה נקראת רפואה, והמכה זהו יצר הרע, א"כ אין תשובה לעבירה זאת. כך נראה גם מדברי הבן יהוידע, כי הוא אומר ש'אין רפואה למכתו' הכוונה לזוהמא של הנחש. זוהי המכה.

אבל ראיתי מפרשים, שהדברים ממש כמשמעם. 'אין רפואה למכתו' היינו, שאם ח"ו הוא יהיה חולה, לא יהיה לו מרפא. כך ראיתי מסבירים. רואים לדאבונינו כיום, שיש הרבה חולים שלא מתרפאים, ומתפלאים על מה עשה ה' ככה. אבל מצאנו בדברי חז"ל, כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו, זה כפשוטו, וזהו דבר ששכיח מאד.

ראיתי מעשה שהיה בתימן, וחושבני שיש משם ראיה לשני הדברים שאמרנו. ראשית, שגם ת"ח אחד שמבזה ת"ח אחר, אין רפואה למכתו. כמו שאמרנו קודם להסביר את המלה 'כל'. ודבר שני, ש'אין רפואה' הכוונה שהדברים כפשוטם. כדאי לכם לשמוע את המעשה הזה, גם למי שכבר ידע אותו ושמע, כי אלו דברים נחמדים. ראיתי זאת בקובץ כת"י של בעל גלות תימן קורא הדורות.

המעשה היה, בשנת תר"כ לאלף הששי. אנחנו בשנת תשע"ג, והמעשה היה בשנת תר"כ, דהיינו לפני 153 שנה. היה חכם אחד, גדול בתורה ובעל מעשה, שמו מהר"ר שלום בן כמהר"ר דוד אלקאפח נע"ג. והוא מעיר צנעא, שנסע לגור באשר ימצא, והגיע לעיר מחוִית. קאפח, זוהי משפחה ידועה, שמסתבר שהיתה קשורה גם למהרי"ץ. כי מהרי"ץ כותב שאבי אמו הוא כמהר"ר דוד אלקאפח, וגם פה זה מהר"ר שלום בן כמהר"ר דוד קאפח, מסתמא זה במשפחה. כנראה זהו הנכד של הנכד, כך נראה לפי הזמנים. בכל אופן הוא היה גברא רבא, וגם בעל מעשה. והגיע לעיר מחוית.

וישאל החכם לשבת שם, ונשא אשה, ונולדו לו שני בנים, יחיא ויוסף. ה' חננו בעושר גדול, וישימוהו לראש מתיבתא, וראש טבחי דמתא. הוא היה מוכיח אותם, ומלמד אותם לקבוע עתים לתורה, ולהשכים ולהעריב לתפילה. חכם זה הגיע לעיר מחוית, מקום זה הוא בצפון־מערב תימן, והיה עשיר גדול, וראש מתיבתא, דהיינו ראש ישיבה. וראש טבחי דמתא, דהיינו ראש השוחטים. בתימן, הרב הגדול היה ראש השוחטים. גם מהרי"ץ היה ראש השוחטים (חוץ ממה שהיה ראב"ד מאריה דאתרא, וראש הישיבה הכללית). שם בתימן, עניין השחיטה היה תפקיד חשוב. והוא היה מוכיח אותם ומלמד אותם לקבוע עתים לתורה, ולהשכים ולהעריב לתפילה.

והיה בעל קומה, ותואר וצורה. גם חיצונית הוא היה 'הכהן הגדול מאחיו'. ואימתו מוטלת על הבריות, והיו הכל יראים מפניו. והיה שופט, ודיין, ומקדש ומגרש. אתם יודעים מה זה מקדש ומגרש? לתימנים לא צריכים להסביר… מקדש ומגרש היינו מי שמסדר קידושין או גטין. ולא יעְצְרֶנו גָדֵר. וכל רז לא אָנֵיס ליה. לפי העניין, אני מבין שהכוונה שהוא היה בקי גם בסתרי תורה.

בעיר היה רב אחד, שמו מוהר"ר חיים בן יחיא דוראני. [יותר נכון צ֗וראני, צאד"י עם נקודה עליה, לפי מבטא המקור בערבית, אלא שבעברית אין כמוה, רק קרוב אליה מבטא אות דל"ת]. שהיה חריף ובקי במקרא ובמשנה ובהלכה, ועודנו רך בשנים. היה תלמיד חכם, אבל צעיר. והיה מתנשא לאמר, אני אהיה ראש מתיבתא. ונשא ראש להקל בכבוד הרב ז"ל. רבי חיים דוראני פגע בכבודו של מהר"ר שלום אלקאפח.

ולא יפה לעשות כן. ואפ' הם שני ת"ח שווים, אסור להקל בכבודו, שמא אחד מהם יותר גדול מחבירו. שמא זה בקי בשמעתא, וזה בקי באגדתא. יש תלמיד חכם הבקי בהלכות, ויש הבקי באגדות. או שמא זה תנא, וזה דרשן. ישנם הבקיאים במשניות, וישנם הבקיאים במדרשים. או שמא זה גַּמְרָן, וזה מקובל. גמרן הכוונה לבעל גמרא, פלפולים וסוגיות. והשני בסתרי תורה, קבלה וספר הזוהר הקדוש וכדו'. שמא יכוה האחד בגחלתו של חבירו. כמו שאמר התנא, והוי זהיר בגחלתן שלא תכבה, שנשיכתן נשיכת נחש, ועקיצתן עקיצת עקרב, וכל דבריהם כגחלי אש. וגמרינן מתנורו של עכנאי. דהיינו שבסוף רבן גמליאל נענש. הרי רבי אליעזר בן הורקנוס נעלב, ובסוף עשה נפילת אפים, ונפק שיפורא מבי רבן גמליאל דשכיב. מצערו של רבי אליעזר שנפגע מרבן גמליאל, אפילו שהוא היה הנשיא, אבל שניהם היו ת"ח, שניהם גדולי הדור.

וכן ציוה ר"א לתלמידיו, היזהרו בכבוד חבריכם, אפילו חברים, כל שכן וק"ו אם הוא גדול ממנו בשנים, והוא זקן, שאפילו הקב"ה בעצמו נוהג כבוד בזקנים, דכתיב ונגד זקניו כבוד. ולכן, מקַלות דעתו, נשאו ליבו להעיז פניו.

פעם אחת ביום שבת קודש, היה הס"ת פתוח, והקורא מברך. מישהו קרא מברך, כגון שני או שלישי, והמתרגם טעה, בדבר שאין מחזירים אותו. היתה איזו שגיאה קלה, לא נורא. גער בו בנזיפה מארי חיים אלדוראני, לחזור. החזיר את המתרגם. כנראה הילד או מי שתירגם לא חזר, והוא הכריחו עוד פעם לחזור, ואולי על כל הפסוק. אמר לו הרב מהר"ר שלום אלקאפח ז"ל, לא צריך, אין מדקדקין על התרגום. לא צריך לחזור. זה הרי לא המקרא, שאם יש טעות של שינוי משמעות צריכים לחזור. בתרגום אין כ"כ קפידא.

אמר לו, מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, האחד בא לגור וישפוט שפוט. אתה באת מצנעא לעיר שלנו, ועכשיו אתה שופט אותנו? אמר לו, בבקשה, אל תעיז פניך, פן תיענש.

למחר, עלה רבי חיים דוראני אצל המושל, נתן לו שוחד והלשין עליו. הלך למושל הגוי, עשה איזו מלשינות על מארי סאלם אלקאפח. ויאסוף אותו אל משמר מהבוקר עד הערב, והניח עליו קנס, והוציאו בערב. ויהי כמחריש. מארי שלום שתק, מחכה לראות, אולי הוא יתחרט, או יעשה משהו. עבר חודש, והוא לא בא לבקש סליחה ומחילה, לא קרה שום שינוי, עולם כמנהגו נוהג. ויהי כעבור חודש, זכר הרב ז"ל את אשר עשה לו רבי חיים דוראני.

יצא הרב ביום שלישי אל השוק, ויעבור דרך החנות של רבי חיים דוראני, כי הוא נפח, לוטש חרש מברזל. כידוע בתימן גם התלמידי חכמים היו בעלי מלאכה, ועבודתו היתה עם אש, הוא היה נפח, מה שנקרא אצלינו חדאד, דהיינו לוטש ברזל. והוא עבר דרך השער, נכנס מארי סאלם אלקאפח, אמר לו, שלום עליכם רבי ומורי, ונתן עיניו בו, והלך לו. כמעט עשה אותו גל של עצמות… נתן עיניו בו ואמר לו 'שלום עליכם רבי ומורי' והלך. זה הכל. רבי חיים אלדוראני המשיך את עבודתו, הוציא את המחרשה מתוך האש לתקנה, וניתזה חתיכּה ממנה, והיא להבת אש, ונתקעה ברגלו. הברזל ניתז ונתקע לו ברגל. והוא צועק, וי, וי, מר המות. רח"ל.

באותה שעה נשאוהו אל הבית במטה, ונפל למשכב, ולא ינוח ולא ישקוט, לא ינום ולא יישן, לא יום ולא לילה. דרך אגב, המספר זאת, שהוא הר"ר אברהם ערוסי, בסוף הסיפור הוא כותב, 'כל זה ראו עיני ולא זר'. דהיינו זה לא סיפור שהוא שמע ממישהו אחר, אלא הוא ראה זאת בעצמו. בבוקר יאמר מי יתן ערב, ובערב יאמר מי יתן בוקר, בכליון עיניים ודאבון נפש. ובאו כל הרופאים, ולא יכלו לרפאותו. אין לו רפואה. כל הרופאים לא הצליחו לרפא את חוליו. וישב חולה תשעה חדשים, ולא עלתה לו ארוכה ולא תעלה למכתו.

באו אליו בני אדם והכוהו בדברים ואמרו לו, אל תחשוב בלבך שיעלה לך רפואה למכתך, מפני שהעיז פניו כלפי הרב. וכל שכן שאתה חטאת אליו, ואתה אסרת אותו בבית הסוהר, וקנסת אותו. עתה, אם תסיר גבהות ליבך, ותשפיל את עצמך לפניו, ותבקש ממנו מחילה, שוב תהיה מחלים. ואם לא, דע כי מות תמות.

אמר להם, לכו וקראו לו. כבר לא היתה לו ברירה, תקראו לרב, ואבקש ממנו מחילה, ואתם תעזרו לו להפציר בו למחול לי. וכן היה. הלכו וקראו להרב, מהר"ר שלום אלקאפח, ובא. ועמד ונתחנן לו, וביקש מחילה ממנו. ונשק את ברכיו, ולחך עפר רגליו. ואמר לו, חטאתי לה' אלד'י ישראל ולתורתו הקדושה, ולך אדוני מורי ורבי, נר ישראל, פטיש החזק, עמוד הימני. ועתה, שא נא חטאתי, ומחול לי. ודי לי תשעה חדשים שעברו, שקיבלתי ייסורים קשים עזים ומרים, ונדדה שנתי מעיני.

אמר לו הרב, לכה נא איעצך, שמע עצה וקבל מוסר, שאסור לו לאדם להקל בכבוד בעל תורה, ואפילו עודנו רך בשנים. אפילו בעל תורה שהוא אברך צעיר, או בחור ישיבה. העיקר, אדם שלומד תורה. דהא צורבא דרבנן הוא. וקודשא בריך הוא תָּבַע יקרא דאורייתא, ויקרא דתלמידי חכמים יתיר מיְּקרא דיליה. הקב"ה דואג לת"ח, על הזלזול בכבודם, יותר מאשר כבוד עצמו. וילפינן מירבעם, דעד דפשט ידיה למיתפס לעידו נביאה, כתיב ביה 'ותיבש ידו'. ועל דפלח לעבודה זרה, לא כתיב 'ותיבש ידו'. ירבעם היה עובד ע"ז, אבל כשהוא פגע בנביא, מיד התייבשה לו היד. כל שכן וק"ו חכם, לפי שחכם עדיף מנביא. ולא חרבה ירושלם, אלא על שביזו בה ת"ח. דכתיב, וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹדִ'ים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת י"י בְּעַמּוֹ עַד לְאֵין מַרְפֵּא [דה"י ב ל"ו ט"ז]. מאי עד לאין מרפא? אמר רב יהודה אמר רב, כל המבזה ת"ח, אין לו רפואה למכתו.

עתה חזק ואמץ, ויהי אלד'ים עמך, ותתרפא תכף. שהרי כתוב, אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ [הושע י"ד, ה']. תאמר את הפסוק הזה שלשה פעמים, יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו [הושע ו', ב'], רְפָאֵנִי י"י וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה, כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה [ירמיהו י"ז, י"ד].

באותה שעה, נרדם רבי חיים בשינה, כי לא ישן תשעה חדשים מעצם הכאב. תשעה חדשים לא היה מסוגל להירדם כרגיל, קם והתעורר, וכעת הוא נרדם שלשה ימים. הוא הרי אמר לו, 'ביום השלישי יקימנו'. ביום השלישי יצא אל החנות למלאכתו, כי נרפא הנגע. כל אלה עיני ראו ולא זר. עד כאן לשון הר"ר אברהם הלוי ערוסי.

א"כ רואים ממעשה זה שני דברים. ראשית, רואים ש'אין רפואה למכתו', הדברים כפשוטם. דבר שני, כל המבזה ת"ח, אפילו ת"ח שמבזה ת"ח אחר.

היתה לי פה קצת שאלה, מדוע הוא היה צריך לכתוב את שמותם? למה צריך לכתוב מיהם האנשים?

בתשובה להערה מהקהל: יפה מאד, כדי שלא תאמר משל היה, לכן הוא כתב את שמותם. אבל יכול להיות שישנן סיבות נוספות.

הערה מהקהל: אולי כי זה היה מפורסם?

תשובת מרן שליט"א: אם הוא לא היה כותב זאת, כנראה בזמנינו אף אחד כבר לא היה יודע על כך. שכחו מזה, עברו מאז כבר מאה וחמשים שנה. אז המעשה היה מפורסם, אבל הוא כתב זאת והנציח את השמות.

התשובות שאתם אומרים, נכונות. אבל יכול להיות, שישנן עוד תשובות. כנראה, הוא ראה את צאצאיו שממשיכים בדרכו, דהיינו גם הם לא התנהגו בכבוד לת"ח, אינני יודע בדיוק מי הם הצאצאים, אבל זו אותה המשפחה. לכן הוא רצה לתת להם מוסר, בכדי שיזהרו.

תוכחת מוסר לקראת מערכת הבחירות, הימנעות ממחלוקת ומביזוי תלמידי חכמים רח"ל.

הזמן כבר קצר, אבל אנו מדברים על עשירי בטבת, על עניין המחלוקת שיש בעוונותינו הרבים. בספרים מביאים משל מהתפילין. יש תפילין של יד, ותפילין של ראש. דהיינו, לפעמים יש חילוקי דעות בין בני אדם, זה אומר בכה וזה אומר בכה, לפעמים אפילו בין תלמידי חכמים. אבל יש תפילין של ראש, שהוא מחולק לארבע בתים, ותפילין של יד הוא בית אחד. דהיינו, בראש, בדעות, יכול להיות כמה חילוקי דעות, זה אומר אסור וזה אומר מותר, זה אומר ימינה וזה אומר שמאלה. אבל בלב, חייבת להיות אחדות. ואפילו תפילין של ראש, זה לא כל בית בפני עצמו, אלא כולם מחוברים ביחד. ישנם שנים עשר שבטים. זה מה שצריך להיות, וכך היא הדרך של התורה.

אבל לצערינו, כאשר אחד פוגע בשני, לשמוע בני תורה שאומרים על ת"ח אחרים שהם חמורים, או ח"ו להגיע למצב של ממש שפיכות דמים, תרתי משמע, אינני מדבר רק על הלבנת פנים וביזיונות, אלא לגזור זקנים ופאות, לאיפה הגענו? הדבר איום ונורא! יכול להיות חילוקי דעות בין אנשים, זה אומר כך וזה אומר אחרת. יכול להיות ארבע מפלגות, בסדר, כל אחד ילך לבד, אתה אומר כך, מותר לך להביע את דעתך, אם אתה אומר כך לשם שמים. אבל למה אתה מבזה  את השני? זה חמור מאד. זהו בעצם העניין של עשירי בטבת, האמת והשלום אהבו.

בספר יערות דבש [חלק שני דרוש י"ב] כתוב דבר איום ונורא, שעניין קין והבל, מלחמתם והקנאה והשנאה שהיתה ביניהם, התחילה בימים האלה. אין זמן להאריך, אבל מי שיראה הוא כותב כך, העניין הנרצה בתענית, לשוב בתשובה שלמה, ולתקן ביחוד את הפגמים, בפרט בעת החורף, אשר בו חיוב עלינו לשוב ולתקן את חטא אדם הראשון, קין והבל. כי היה תחילת המרי, ומאז החלה השנאה והמחלוקת ולא פסקה, מאז קין והבל רבים, וזהו עיקר בעונותינו הרבים שמונע מתשובה ומעשים טובים וחילול שפעת אלד'ים, השפע מתקלקל בעולם, הכל משנאה מאחד על חבירו וכו'.

ובהמשך הוא אומר, צא ולמד מתחילת הבריאה, היה תֵּכֶף עיקר המרי, והחֵלה קנאה ושנאה, וזהו המרקד בנו. וכל זמן שאין זה נפסק, אין תיקון שלם בעולם. הוא עושה פה חשבון שלם, שהבל נהרג בג' טבת, שבעה ימים קין היה בנידוי, ובסופו של דבר נגזר עליו נע ונד יהיה בארץ, בעשירי בטבת. וזה לדורות, שדבר זה חוזר. זה גם מבחינת התאריך, וגם מבחינת הפרשיות שלנו. שהאחים 'וישנאו אותו', 'ויקנאו אותו', עד שהגענו לפרשת ויחי, שאז מדובר על יעקב אבינו שהוא השלישי שבאבות, וזה רומז על הגלות שלנו.

ראיתי פירוש בדרך צחות על הפסוק שאומר דוד המלך, וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם [תהלים כ"ב, ז']. אנשים נזהרים מאד מדקדקים באיסור תולעים, מאיסור חרקים נזהרים. אבל כל אחד יכול לאכול את בשרו של השני. לכן דוד המלך אומר, אני תולעת, אני לא בן אדם, תיזהרו. תחשיבו אותי תולעת, אל תאכלו אותי. ואנכי תולעת ולא איש.

אסיים בסיפור על שני אדמור"ים, סיפור מבהיל ששמעתי מת"ח, אינני יכול להגיד לכם את השמות, אולי שמו של אחד מהם אוכל להגיד. היה פעם נידון על עניין המלח, כידוע המלח בזמנינו אינו ממש טבעי, מעבדים אותו עם פוספטים וכל מיני דברים, משנים אותו. היה אדמו"ר אחד ששמע על כך, נודע לו מעניין זה, והוא החליט שצריך להשיג מלח טבעי.

הרי לפי ההלכה צריך שהמלח ישאב את הדם מהבשר, א"כ צריך שיהיה מלח כמו שחז"ל תיקנו. לכן הוא אמר, כיון שהמלח בזמנינו אינו פועל כמו המלח שהיה בעבר, צריך להשיג מלח טבעי, לא כמו המלח המעובד, כי הוא אולי אינו פועל להוציא את הדם מהבשר כמו המלח הטבעי. הוא התעניין על זה, וראה שמבחינה כספית הדבר לא משתלם, זה יעלה יקר מאד, לכן הוא רצה לצרף קהילה נוספת שגם הם ירצו, כך יהיה ציבור גדול שירכוש זאת, והדבר יוזיל את המחירים, שיהיה מסחרי, וניתן יהיה להפיץ זאת בשוק.

אותו אדמו"ר, שלח שליח לאדמו"ר השני, האם הוא מסכים לזה. השליח מתחיל להסביר לו כך וכך, שמלח זה אינו שואב את הדם כ"כ, כי צריך שהוא ימצוץ את הדם. אמר לו האדמו"ר, מי אמר לך זאת? אמר לו, האדמו"ר ההוא. אמר האדמו"ר לשליח, הא, אם הוא אמר, בטח הוא צודק, כי הוא מוצץ לי את הדם כבר כמה שנים. הוא מבין בזה מאד, א"כ בזה אני סומך עליו. מאה אחוז מה שהוא אמר, זה ודאי נכון, אין בכך שום ספק… האדמו"ר שאמר זאת, שמצצו לו את הדם, זהו האדמו"ר מקלויזנבורג מצאנז. כך שמעתי.

בכל אופן, ההרגשה שלי שהבעל דבר, דהיינו השטן, מרוויח הרבה מאד ממה שקורה היום בעולם, מכל הויכוחים. ולצערי ישנם כאלה שנהנים לראות איך אנשים רבים אחד עם השני, מחכים לשמוע מה יהיה.

בקיצור, שנאת חנם מתגברת מאד מאד, וזה עיקר התיקון בעשירי בטבת. וכמו שאמרנו, ח"ו בבי"ד של מעלה, דנים עכשיו על החרבן שיהיה לעתיד. אנחנו מצפים לאהבת חנם, ולצערינו אנו רואים דוקא שבימים האלה העניין הזה מתגבר. מי שמרוויח הוא יצה"ר, מרוויח טונות. איך מתלהבים? לא ראיתי שמתלהבים כך למצוות.

היה כל מיני עניינים ציבוריים, דיברנו על כל מיני מכשירים טמאים, לא ראיתי שכ"כ מתלהבים מכך. אבל לדבר זה, איזו התלהבות. חז"ל אומרים, כל הגולה נעשית כמדורת אש, וא"י נעשית כמדורת אש.

צריכים להיזהר מאד בדברים האלה. מותר שיהיו חילוקי דעות, מותר שיהיו דעות שונות, אבל למה שאחד יכפה את דעתו על השני? אתה אומר כך, ואתה אומר אחרת, בסדר. לך נראה כך, בסדר, זה טוב ואפשרי, אבל ח"ו לעבור מזה לדברים אחרים?

הפסוק אומר, לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע [ישעיהו נ"ח, ג']. התשובה  בפסוק הבא, הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ. איך צום כזה יעזור? אם יש פירוד לבבות? רק כשיש אחדות זה יעזור.

ואחדות אין פירושו שכולם יהיו בדעה אחת, אלא רק לכבד אחד את השני. לכן הפסוק אומר אצל אסתר כשעשתה צום, לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי [אסתר ד', ט"ז]. קודם תכנס את כולם, תעשה ביניהם שלום, ואז הצום יעזור.

אפילו שלושה ימים צום לא יעזרו, אם יש פירוד לבבות. ק"ו שעכשיו אנו עומדים ביום דין, יום של צום, חושבני שצריכים לתקן הרבה את העניין הזה.

ועי"ז יתקיים בנו מקרא שכתוב, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה. כל המפרשים מסבירים בד"כ, שזהו תנאי. דהיינו, 'יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים', בתנאי ש'והאמת והשלום אהבו'.

אך ראיתי בדרשות בית מועד לרבינו מנחם רבא מפדווא באיטליה, אשר הוא אומר שהדבר אינו תנאי, אלא זהו המצב שיהיה אח"כ. לפי דבריו, הוא קצת מיקל את העניין, כי לא חייב להיות שיהיה כך. לפי דבריו, אמת ושלום יהיה רק כשיבוא משיח. קשה שהדבר יהיה לפני כן.

אבל הוא מדייק, למה הפסוק אומר 'יהיה' לבית יהודה לששון? היה צריך להיות כתוב 'יהיו'? הרי יש ארבע צומות, צום הרביעי, והחמישי, והשביעי, והעשירי. א"כ היה צריך 'יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה'? אלא הוא אומר, זה קאי אמאי דסמיך ליה. דהיינו, 'צום העשירי יהיה'. כלומר, צום עשירי בטבת יהיה יום של שמחה, יותר מכולם. כיון שבפורענות הוא היום הכי חמור, כפי שביארנו לעיל, א"כ גם 'לששון ולשמחה' הוא יהיה היום הכי גדול, היום הכי שמח.

זו הבטחה גדולה לנו, אבל הדבר תלוי במעשינו. ה' ברוך הוא יזכנו שח"ו שלא ניכשל במוצא שפתינו, ושבעזרת ה' יהיו לשם שמים כל מעשינו, אכי"ר.