השיעור השבועי

ערוך ומעובד מתוך שיעורו

של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א

שנמסר במוצש"ק פרשת תרומה ה'תשע"א

בבית המדרש פעולת צדיק

האם משנכנס אדר מרבין בשמחה גם באדר ראשון

צורת כתיבת השורות בעשרת בני המן

המקורות לחשיבות מניין השטרות

דוגמאות לטעויות בכתובות

האם משנכנס אדר מרבין בשמחה גם באדר ראשון

הגמרא בסוף מסכת תענית (דף כ"ט ע"א) מביאה מימרא, כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. השאלה, האם בשנה מעוברת, שיש בה אדר ראשון ואדר שני, ובאדר הראשון הרי לא עושים פורים, לא קוראים את המגילה ולא מקיימים את מצוות פורים, האם גם בו צריך להרבות בשמחה.

בדבר זה דנו הרבה ספרים, כמדומני שהראשון הוא היעב"ץ בספרו שאילת יעב"ץ ח"ב סי' פ"ח, שם הוא אומר שהעניין להרבות בשמחה הוא רק באדר השני. מאידך, החת"ס נוקט במקום אחד על כל פנים, באחת מתשובותיו בחלק חושן המשפט סוף סי' כ', חותם 'כך וכך לחודש אדר הראשון שמרבין בו בשמחה'.

דיברנו פעם באריכות [מוצש"ק תרומה התש"ע] מה המשמעות של להרבות בשמחה, קשה קצת לדעת, יש כאלה שׁרים משנכנס אדר. יש השותים קצת יין, יש האומרים שאם יש לאדם שמחה כגון סיום מסכת שיכול לעשותה בשבט, שידחה אותה לאדר. כל מיני דברים דקים מן הדקים, דברים לא ברורים. מאידך, הדין של משנכנס אב ממעטין בשמחה כתוב במפורש ברמב"ם ובשו"ע, שממעטין במשא ומתן ובשמחה. קשה לומר שבאדר הדבר הפוך, ולמעשה הרמב"ם והשו"ע לא הביאו כהלכה את המימרא של משנכנס אדר מרבין בשמחה, ואבותינו לא נהגו כך. לא ראיתי ולא שמעתי מכל רבותינו, שיעשו איזה דבר מיוחד של שמחה בחודש אדר. בפורים ודאי, אבל מתחילת החודש לעשות דבר של שמחה, לא שמענו ולא ראינו. אם כי האחרונים הביאו זאת, המג"א והשתילי זתים, וכבר דיברנו על כך באריכות בשנה שעברה.

למעשה, אם היתה לנו מסורת ומנהג על משנכנס אדר מרבין בשמחה, היינו יודעים לפי המסורת האם דבר זה הוא גם באדר ראשון, אבל מאחר וגם באדר שבשנה רגילה, כשיש אדר אחד, איננו נוהגים שמשנכנס אדר מרבין בשמחה, א"כ איננו יודעים. מי שבכל זאת ירצה לקיים זאת, לא בתורת הלכה, אלא כחומרא או ממדת חסידות בגלל שיש האומרים להרבות בשמחה, וכמובן שלא מדברים על ליצנות, א"כ לכאורה אין גריעותא בכך שמרבה בשמחה, אדרבה יש עניין לעבוד את ה' בשמחה, 'עקב לא עבדת את ה' אלד'יך בשמחה', העצבות אינה טובה לעבודת ה', ודיברנו גם על כך [מוצש"ק שמות התשע"א] שאדם צריך להיות שמח בקיום המצוות, ממילא אדרבה שיהיה לו יותר שמחה בימים אלו.

היעב"ץ מדייק מדברי רש"י שלא אומרים זאת באדר הראשון, כי רש"י מפרש מדוע משנכנס אדר מרבין בשמחה, ימי נסים היו לישראל, פורים ופסח. למה הוסיף רש"י את פסח, הרי מדברים על חודש אדר. אומר היעב"ץ שתי תשובות. אחת, בגלל שהם שני חודשים סמוכים, והיו נסים גם בפורים וגם בפסח, לכן יש עניין להרבות בשמחה. אגב, לכאורה משמע מדבריו שהשמחה ממשיכה גם לחודש ניסן. דהיינו, לא רק משנכנס אדר מרבין בשמחה עד פורים, אלא זה ממשיך, ולא ממשיך רק עד סוף חודש אדר שבו נאמר 'והחדש אשר נהפך לכם מיגון לשמחה', אלא אפילו בחודש ניסן יש עדיין את העניין להרבות בשמחה, כי אלו ימים של נסים. תירוץ שני אומר היעב"ץ, ללמדך שבשנה מעוברת, שאנו עושים את ימי הפורים בחודש אדר הסמוך לניסן, בו מרבין בשמחה, אבל בחודש אדר הראשון לא נוהג עניין הריבוי בשמחה. זה לשונו, שאלת עוד מה הזקיק רש"י שם בגמ' משנכנס אדר, לפרש ימי נסים היו פורים ופסח. פשוט שהוצרך לכך. משום דאי משום פורים גרידא, א"כ לימא בימי ניסן וכסלו. אלא על כרחין, אנחנו אומרים על כרחין לא על כרחך, דהיינו שהעניין מצד עצמו מכריח אותנו, משום שהתחילו ימי נסים רצופים ותכופים זה לזה. ויש לומר עוד, שרצה לרמז גם כן, שבשנה מעוברת אין שמחה נוהגת אלא באדר שני, והיינו טעמא משום דימי נסים סמוכים הם. וכדאמרינן אליבא דרשב"ג דאדר שני עיקר לעניין קריאת מגילה, משום דמסמך גאולה לגאולה עדיף. למה עושים את מקרא מגילה באדר שני ולא בראשון, הרי אין מעבירים על המצוות, אומרת הגמ' במס' מגילה דף ו' ע"ב כדי להסמיך גאולה לגאולה, לכן אין כאן את הכלל של אין מעבירין על המצוות. אגב, מכאן לומדים, שאין מעבירין על המצוות אומרים רק כשאין סיבה להעביר, אבל אם יש סיבה להעביר, מעבירין. בכל אופן כך כותב היעב"ץ בפשטות.

מאידך, בשו"ת חת"ס חושן המשפט חותם את תשובתו, א' דר"ח אדר הראשון שמרבים בו שמחה. החת"ס נקט בפשטות אחרת מהיעב"ץ. ובכלל יש אומרים שאותה השנה בה היו גזירותיו של המן הרשע, היתה שנה מעוברת. יש לכך ראיות, ומובא כך בקדמונים ובמדרשים, שהוא לקח בכוונה את החודש השני שבו אין מזל, כי הרי הוא באמצע בין אדר לניסן, הדבר מובא בבני יששכר ובעוד ספרים.

למעשה נראה את דברי הפוסקים. הרי בי"ד וט"ו שבאדר השני איננו נופלים על פנינו. גם מקומות שאינם מוקפים, לא נופלים על פניהם בט"ו, כיון שזהו יום פורים בירושלם ובערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון, והרמ"א מביא שיש דעות האומרות שצריך גם להרבות במשתה ושמחה ביום זה. אקרא לכם את המסקנה בשע"ה או"ח קכ"ג הל' ט', יום חמשה עשר באדר נקרא בערי הפרזות שושן פורים. אין נופלין בו על פניהם וכו'. ויש אומרים שחייבים בו קצת משתה ושמחה. כך מביא הרמ"א בסימן תרצ"ה ס"ס ב', וסיים שכך נוהגים, והשתילי זתים לא השמיט את הגהת הרמ"א הזן והדבר פלא, אולם למעשה בקהילותינו לא נוהגים כן. דהיינו, ערי הפרזות, הרי בתימן לא היתה שום עיר המוקפת חומה מימות יהושע בן נון, בכל המקומות קראו בארבע עשר, אולם לא עשו משתה ושמחה בט"ו. לאחר מכן בסעיף י' בשע"ה כתבתי כך, יום ארבעה עשר וחמשה עשר שבאדר הראשון, גם כן אין נופלין בהן על פניהם, ואין אומרים אל ארך אפים ולא למנצח, ואסורים בהספד ותענית. הרי יש כלל, כל יום שאין בו נפילת פנים, אם יש ח"ו מת, אין מספידין אותו, אלא אם כן הוא תלמיד חכם בפניו, שאותו מספידים אפילו בחוה"מ. בפניו הכוונה עד סתימת הגולל. ומחשיבים ת"ח בעניין זה, את מי שנחשב היום ת"ח, לפי הדור והסביבה, למרות שישנן דעות האומרות שאין בזמנינו ת"ח. בכל אופן, אדם רגיל לא מספידים בארבעה עשר או בחמשה עשר שבאדר הראשון. ויש אומרים שמותרים בהספד ותענית. דבר זה אינו ברור. ויש אומרים שחייבים להרבות במשתה ושמחה בארבעה עשר שבאדר הראשון, כך דעת הרמ"א, ואולי הא בהא תליא, דהיינו לפי הדעה האומרת שגם בחודש אדר הראשון חייבים להרבות בשמחה, ממילא ביום י"ד שבאדר הראשון נצטרך לעשות משתה ושמחה. אבל למעשה כתבתי, ואין נוהגין כן. והרמ"א בעצמו כותב שאין נוהגין כן, רק שהוא ממשיך שם עוד כמה מלים שהוא בעד הדבר, כדי לצאת ידי המחמירים. אם כן הדברים שקולים.

הלכה למעשה, כל מה שאדם יחליט לעשות יהיה לו על מי לסמוך, כי הדברים לא ברורים גם לחכמי זמננו, יש אומרים בכה ויש אומרים בכה, אין הלכה סדורה בדבר זה. ואמרנו כבר שאבותינו אפילו באדר סתם, בשנה רגילה, לא נהגו לעשות משתה ושמחה בט"ו. לכן, חובה ודאי אין פה, אבל מי שירצה לחזק את העניין של השמחה בימים אלו, יש לו על מה לסמוך.

צורת כתיבת השורות בעשרת בני המן

מה שכן, אחד מבני החבורה שאל פה שאלה מעניינת בעניין מסורת כתיבת עשרת בני המן במגילת אסתר, נקודה שלא שמנו אליה לב בשנים שעברו. הוא שאל, מדוע לפי המסורת איננו משוים את השיטות בעשרת בני המן.

הרי עשרת בני המן נכתבים, 'איש' בראש דפא 'עשרת' בסוף דפא. אחת עשרה שורות, מצד ימין שמות עשרת בני המן, ומצד שמאל ואת ואת ואת עד עשרת. בעדות אחרות, לאו דוקא אצל הספרדים אלא גם האשכנזים, משוים את השיטות. דהיינו, הרי אם אדם כותב פרשנדתא ומתחתיו דלפון, הפרשנדתא יוצא ארוך יותר מדלפון, לכן הם מושכים את האותיות כדי שבסוף הכתב יצא שוה וישר לשני הצדדים. גם מצד שמאל, התיבה ואת קצרה והתיבה עשרת שבסוף הדף יותר ארוכה, לכן הם מאריכים את האל"ף ובעיקר את התי"ו, וממילא יוצא כל הטור בקו ישר גם בצד שמאל. אצלנו, לפי קבלת הסופרים, לא מקצרים את האותיות ולא מאריכים, מסיימים את התיבה היכן שהיא נגמרת אפילו שיהיה פרשנדתא ארוך ודלפון קצר.

אותו הדבר בשירת האזינו. שם לפי מסורת עדות אחרות יש שבעים שורות, ולפי המסורת שלנו 67 שורות. גם שם יש שני צדדים, ימין ושמאל, וגם שם איננו משוים את השיטות. אצל עדות אחרות, גם כאן הם מושכים אותיות ומיישרים את הצדדים, ואולי כיום יש גם סופרים שלנו שלמדו מהם לעשות כך. אינני יודע, הם חושבים שאולי בכך יש יותר נוי, אבל נראה יותר שאדרבה, כשלא משוים את השורות כמו טור ישר הדבר יותר יפה. וחוץ מזה, כשאינך משווה את השורות, אלא שורה נכנסת ושורה יוצאת, ניכר לקורא שיש המשך בצד השני. אבל אם כל טור הוא בפני עצמו בצורה ישרה, כמו בלוק, אדם יכול לחשוב שכל טור הוא עמוד בפני עצמו.

בכל אופן את הסיבה לכך שאיננו משוים את השיטות בפרשת האזינה, מביא בהקדמה לחומש תורת אבות (ילקוט שינויי נוסחאות שבסוף החומש ריש פרשת האזינו) ששמע מאביו טעם, בספרי תימן אין סיומי ותחילת האריח שבאמצע העמוד שוים, אלא אחד נכנס ואחד יוצא הכל לפי התיבות שיש באותה שיטה. ושמעתי מאבא מארי זלה"ה הטעם לזה, שכיון שהטעם שבשירת האזינו היא אריח ע"ג אריח הוא מפני שהיא תוכחה, ואריח המונח על גבי האריח התחתון בצורה שוה מורה על מפלה גדולה, כי כשנופל, נופל הכל. משא"כ אם האריח בשורה השניה יושב חציו על זה וחציו על זה וכן בכל השורות, אז הם מתקיימים. ולכן בשירת הים היא צורת השירה. וכדי לרמוז שגם עם המפלה והפורענות, יש תקומה לישראל ואין המפלה שלמה, לכן נכתבה בצורה זו. כך הוא כותב בשם אביו, ולמעשה אני חושב שטעם זה היה נפוץ ומקובל בין חכמי תימן עוד שנים רבות קודם לאביו.

אבל אולי בכדי להבין את העניין בצורה ברורה, נזכיר קודם כמה דברים.

צורת הכתיבה של שירת האזינו היא בשני טורים. שירת הים נכתבת בצורה אחרת, אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח. לא שתי טורים, אלא חלק על גבי כתב וכתב על גבי חלק וכו'. המקור לזה, הוא בסוף פרקא קמא דמסכת מגילה.

חשוב לדעת את הדברים. אנשים מתכוננים לפורים וכותבים מגילות חדשות, או מגיהים את המגילות הישנות. כידוע לא שמו לב בתקופה האחרונה, שבמסורת שלנו במגילת אסתר יש הבדל בחסרות ויתרות, ואפילו בפרשיות. צריך לדעת, לא העיקר לקרוא את המגילה. אותו הדבר בספר תורה. אם קוראים בס"ת כשר או במגילה כשרה, האור וההשפעה הנמשכת מהקריאה כלפי הקורא וכלפי הציבור, תלויה בכשרות והידור הס"ת או המגילה. לכן חשוב לדייק בכתיבת המגילה, ושתהיה כשרה למהדרין. והמסורת שלנו היא הכי נכונה. כשהדפסתי בפעם הראשונה את בינה במקרא על מגילת אסתר, לא היה לי את ספרו של בן אשר, כי הוא היה חסר שם, אבל אחרי שכבר הדפסתי התגלו רשימותיו של בן אשר על המגילה, וכל הדברים שכתבתי התאימו לדבריו במדויק. ממש הפלא ופלא.

הגמרא (מגילה דף ט"ז ע"ב) אומרת כך, אמר רבי חנינא בר פפא דרש ר' שילא איש כפר תמרתא, כל השירות כולן נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח, חוץ משירה זו ומלכי כנען שאריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה, מ"ט שלא תהא תקומה למפלתן. דהיינו כל השירות כולן נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח, זו הצורה של שירת הים. יש מחלוקת מה הכוונה אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח, רש"י אומר, אריח הוא הכתב. לבינה, הוא חָלק שהוא כפליים מן הכתב, והאריח חצי לבינה. לדעת רש"י האריח הוא הכתב והלבינה היא החלק. ואריח ע"ג לבינה היינו שהכתב יהיה ע"ג החלק, ולבינה ע"ג אריח היינו שהחלק יהיה ע"ג הכתב. לדעת ר"ת (הובא בר"ן שם) אף הלבינה היא מהכתב, אלא שהיא הכתב הארוך. בכל אופן אינם נחלקים במציאות איך כתיבת השורות, ולפי שניהם יוצא אותו דבר, לא ניכנס לזה אבל מי שירצה יעיין בראשונים שדנו בעניין בהרחבה. זו הצורה של שירת הים, הדבר מוסכם וכך מובא גם ברמב"ם פחות או יותר, כמעט אין חילוקי דעות ברוב הדברים. אבל הגמ' אומרת, חוץ משירה זו, עשרת בני המן מחשיבים זאת כשירה בגלל השמחה על מפלתן, ומלכי כנען, שלשים ואחד מלכים שבספר יהושע, כתבו זאת כמו שירה, בזמנם כשהיו כותבים על קלף או גויל, וגם בספרים המודפסים המדוייקים עשו זאת בצורת שירה, כמו בספר בגלילה. שתי שירות אלו נכתבות אריח ע"ג אריח ולבינה על גבי לבינה. אריח על גבי אריח, לפי רש"י היינו כתב ע"ג כתב, ולבינה ע"ג לבינה היינו חלק ע"ג חלק, ולפי ר"ת, ה'ואת' שהוא הקצר נקרא אריח, ו'פרשנדתא' הארוך הוא הלבינה, והאמצע חלק. מאי טעמא, שלא תהא תקומה למפלתן. מסביר רש"י, שלא יהא להם מקום להרחיב צעדיו תחתיו. יש פסוק 'תרחיב צעדי תחתני', כשאדם הולך ברגליים צמודות, היסוד שלו חלש והוא עלול ליפול. אבל אם הוא מרחיב את צעדיו, הבסיס שלו חזק. לכן עושים את הכתיבה בצורה כזאת, כדי שאם יפול לא יהיה להם איפה להיתפס, שלא תהיה להם אחיזה וממילא הם נופלים.

אבל לכאורה יש כאן פלא עצום, הגמרא אומרת כל השירות כולן, יש את שירת הים, שירת דבורה, שירת דוד, כל אלו שירה ונעשים אריח על גבי לבינה, אבל מה עם שירת האזינו? מדוע הגמרא לא מזכירה אותה? הרי את שירת האזינו אנחנו עושים כמו שירה, כך מקובל בכל הדורות, וכך כתוב במסכת סופרים וגם הגאונים מזכירים זאת. א"כ לכאורה לפי הגמרא, שירת האזינו היתה צריכה להיות כמו כל השירות כולן הנכתבות אריח ע"ג לבינה, כי הגמרא הוציאה רק שתיים, עשרת בני המן ומלכי כנען, והרי לא מצאנו מי שעושה אריח ע"ג לבינה בשירת האזינו, לא היום ולא בדורות שעברו. מתרץ הר"ן, ודאי ששירת האזינו נכתבת כמו עשרת בני המן ולא כמו שירת הים, ומדוע הגמרא לא הזכירה זאת, כי בשירת האזינו אין אריח ולבינה אלא רק לבינות. כל הנידון של הגמרא הוא איך עושים כשיש אריח ולבינה, אבל כשאין אריח אלא רק לבינה, על זה הגמרא לא דיברה. אבל מיהו, שירת האזינו כמו עשרת בני המן.

א"כ לכאורה, לפי הטעם שלא תהא תקומה למפלתן, איך אפשר לומר זאת על שירת האזינו, הרי היא מדברת על עם ישראל. אלא שהוא מבין שאזלינן בתר סופה של שירת האזינו, כתוב שם 'הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום', וגם לפני כן כתוב 'מראש פרעות אויב', ממילא הכל הולך אחרי החיתום. כי הרי כל שירת האזינו היא בעצם תוכחה לישראל א"כ מדוע קוראים לה שירה, אלא בגלל סופה, כמש"נ 'ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו'. אם כן כדי שלא תהא תקומה למפלתן של אומות העולם, נכתבת שירת האזינו בצורה כזו. יוצא א"כ, שלפי הר"ן מובן מדוע אנו עושים את שירת האזינו כמו עשרת בני המן, כדי שלא תהא תקומה למפלתן של אומות העולם. המאירי אומר תירוץ אחר, שהגמרא דנה רק על שירה שנאמרה על נס, ושירת האזינו לא נאמר על נס, לכן הגמרא לא כתבה גם את שירת האזינו. בכל אופן לפי תירוצו של הר"ן, גם בהאזינו וגם בעשרת בני המן, הכוונה שלא תהא תקומה למפלתן של אומות העולם, וממילא לא צריכים לעשות להם תמיכות מימין ומשמאל, אדרבה שיפלו. א"כ, אין קפידא שהשורות נכנסות ויוצאות, דהיינו ש'פרשנדתא' ארוך מ'דלפון'.

אבותינו הקפידו בד"כ לא למשוך אותיות חנם, כי לפעמים כשמאריכים אות, משתנה צורתה. יש אותיות מסוימות שבדרך כלל נהגו הסופרים להאריך, וסימנן אדר"ת ל"ה, אבל גם אותן לא האריכו יותר מדאי. לפעמים, ובפרט בדורות שעברו שלא היו תיקוני סופרים מוכנים, ממילא הסופרים היו מסתבכים בעניין זה, לפעמים היה הסופר צריך להאריך כי רצה לעשות בס"ת ווי העמודים, או במגילת אסתר יש סופרים בדורות האחרונים שעושים המלך בראש הדף, ולפעמים התיקון לא מסודר כך או שתוך כדי כתיבה לא הסתדר לו שיצא כך, ממילא לפעמים הוא צריך להאריך את האות בסוף השורה, עושה למ"ד ארוכה כדי שיסתדר, או בשירת האזינו בפסוק 'וקטב מרירי', שם השורה צרה לכן הם מורחים את הרי"ש, עושים שתי ריש"ין ארוכות. אבל אבותינו לא משכו את האותיות, אלא כתבו בצורה רגילה ובאופן טבעי.

נראה לעניות דעתי, שהטעם שהביא בתורת אבות, ואשר נמסר בשמועה מחכמי תימן בדורות שעברו לפני מאה־מאתיים שנה, אינו בא להסביר מדוע אבותינו עשו את השורות בצורה של נכנס ויוצא, אלא טעם זה בא להסביר מדוע בשירת האזינו יש שלש שורות ארוכות יותר מדאי. הרי כידוע, אנו לא עושים שבעים שורות בהאזינו אלא ששים ושבע שורות, ממילא יש שורות שהן ארוכות. לדוגמא, בפסוק 'זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך', בעדות אחרות עושים 'זכר ימות עולם', מצד ימין. 'בינו שנות דר ודר', מצד שמאל. 'שאל אביך ויגדך' זה כבר שורה שניה מצד ימין, 'זקניך ויאמרו לך' משמאל. אבל אצלנו עושים הכל בשורה אחת, ממילא יוצא שישנן שורות יותר ארוכות. אותו הדבר בפסוק 'כנשר יעיר קנו וגו'. וכן בפסוק 'מחוץ תשכל חרב וגו'. חושבני שעל פסוקים אלו נאמר הטעם זה, כדי שתהא תקומה למפלתן של ישראל. דהיינו, בטעם זה לא באו להסביר את העניין של נכנס ויוצא, כי דבר זה פשוט מבחינה הלכתית ואין בו בעיא, וחוץ מזה שגם אם לא משוים את השיטות והשורות נכנסות ויוצאות, עדיין יש ריוח ביניהם, וממילא הדבר לא עוזר שלא תהא תקומה למפלתן. בשלמא בשירת הים שהיא אריח על גבי לבינה, שם יש תפיסה חזקה ע"י השורה שבאמצע, אבל כשכל השירה היא אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה כמו בשירת האזינו, א"כ מה מועיל נכנס ויוצא, הרי עדיין יש ריוח בין חלקי הפסוקים ולא הועיל טעם זה. אלא יותר נכון לומר שטעם זה בא להסביר את השורות הארוכות, המונעות את הנפילה.

ואכן, תמיד כששמעתי טעם זה הוא היה נשמע טעם נחמד המתקבל על הדעת, ולכן קיבלו אותו, אבל חושבני שלא עיינו בו מספיק, כי אם מתעמקים, עדיין טעם זה אינו פשוט.

ראשית, הרי פרשת האזינו כתובה בס"ת בשתי דפים, ובדף השני שמתחיל 'ושנים הניסו רבבה' אין שורות ארוכות כמו שיש בדף הקודם. לכאורה מה עם הטעם שתהיה תקומה למפלתן של ישראל? וחוץ מזה, אם הטעם הוא כדי שתהא תקומה למפלתן, היה צריך להיות שהשורה האחרונה תהיה ארוכה, כדי שלא יפלו. ועוד, שלא בכל הספרים הקפידו ששלשת השורות הארוכות יהיו סותמות את האויר שבאמצע, ישנם כאלה שלא עשו אותם ממש ארוך. ואפילו לפי מי שעשה כך, כמו שמופיע כאן בתורת אבות, הרי אם התחתון הרחב יפול, נפלה גם השורה הארוכה שלפניו כי כבר אין תמיכה, א"כ מה זה עזר. בשלמא שירת הים שיש אריח ע"ג לבינה, שם זה תמיכה, כיון שיש מתחתיו שורה המחזיקה אותו. ובכלל לא מובן מדוע דוקא שלש שורות, ומדוע דוקא בפסוקים אלו. בקיצור, אני חושב שטעם זה נכנס בגלל שהוא טעם נחמד, אבל לא התעמקו בו מספיק. כמה שניסיתי להתעמק ולהבין למה דוקא הפסוקים האלה וכו', לא מצאתי שום הסבר שניתן להבין בפשטות. הדברים נראים לי סתרי תורה. אולי לכן הגמרא לא נכנסה לנושא של שירת האזינו, מאחר וכנראה יש בה עניינים אחרים. זה לא אריח על גבי לבינה, ולא אריח על גבי אריח, זה משהו אחר, שירה ששונה מכולן, לכן לא נכנסו לנושא הזה. אבל מה באמת הסיבה, ה' ברוך הוא יראנו.

בתשובה לשאלה מהקהל: יש קפידא קצת מבחינה הלכתית, לא למשוך אותיות לחנם, ולעשות את צורת האות כנתינתה מסיני. בכל אות יש סודות ועניינים, לכן לכתחילה לא ראוי לשנות את צורת האות מכפי שהתקבלה ממשה בסיני, ע"כ בדורות הראשונים לא נהגו למשוך את האותיות בכלל. מי שיראה בספרים הישנים של אבותינו, הצד הימני תמיד ישר אבל הצד השמאלי לא. היכן שנגמרה המלה, שם הפסיקו, אפילו שלא נגמרה השורה. אבל בספרי תורה של זמננו, השורה שוה משני הצדדים כי הם חושבים שכך זה יותר יפה. הסופרים מתכננים לעצמם, או היום שכבר מסדרים לפי המחשב, שיצא ישר גם מימין וגם משמאל. בכל אופן, אני חושב שגם בעשרת בני המן מי שמעוניין לא למשוך אותיות אלא לכותבם כצורתן, יכול לעשות כן. ואם הוא רוצה ליישר אותם, גם אין בעיא. זאת אומרת, אינני חושב שיש כאן איזו קבלה או מסורת לצורת הכתיבה. גם בשירת האזינו אין עניין ליישר דוקא מימין ולא באמצע, חוץ משלשת השורות הארוכות שאי אפשר להשוותן לשורות האחרות בגלל אורכן, כי כפי שאמרנו אנו עושים ששים ושבע שורות ולא שבעים. בכל אופן, את סיבת הדבר לא הצלחתי עדיין להבין.

המקורות לחשיבות מניין השטרות

בשבוע שעבר [מוצש"ק משפטים] דיברתי על הנושא של הכתובה, לא ידעתי מדוע אני מדבר על נושא זה דוקא כעת, אבל יצא שאדבר, ניסיתי לחשוב ולמפרע הבנתי שהדבר יצא משמים. ראשית, כי הדבר רמוז בפרשת השבוע משפטים 'כסף ישקֹל כמֹהר הבתולֹת', מביאים הקדמונים כמהר ר"ת, כמה מהר הבתולות רי"ש. דהיינו מאתים זוז. וגם שכתוב בפרשה 'שארה כסותה ועונתה לא יגרע'. לכן כנראה משמים כיוונו שנדבר על כך, בגלל הקשר לפרשה.

דיברנו על עניין כתיבת המניין לשטרות, לא כמו החושבים שזה דבר שהיו היה, אלא יש סיבה ועניין נשגב להמשיך ולכתוב את מניין השטרות, כפי שכל הקדמונים נהגו, וכן הגאונים, רבינו האי גאון, רבינו סעדיה גאון, רב שרירא גאון, הרמב"ם, כולם החזיקו בדבר זה הרבה שנים לאחר מכן, ולכן אנחנו ממליצים לעשות זאת גם היום בזמננו.

דהיינו כשאדם כותב מכתב, יכתוב את התאריך כך וכך, שנת ה'תשע"א ב'שכ"ב (מניין השנים לשטרות בשנה זו). כמובן שצריך לכתוב בהתחלה לק"י, ר"ת לישועתך קויתי ה'. היום כותבים בס"ד והדבר גם טוב, בסיעתא דשמיא, אבל לישועתך קויתי ה' זה יותר טוב, כי בכך מקיימים גם את העניין לצפות לישועת ה'. לק"י כולל גם בטחון בסייעתא דשמיא, וגם צפייה לביאת המשיח. הרי מי שאינו מצפה לביאת המשיח, אומר הרמב"ם שהוא נקרא כופר בתורה. מהרי"ץ מביא מהקדמת הזוה"ק, מאן דלא מצפה לו בכל יומא. דהיינו יש עניין שבכל זמן שמזדמן לאדם, יצפה לישועת ה'. כשאומרים בסוף 'רפאני' לישועתך קויתי ה', צריך לכוין על כך. בכל מקום ובכל זמן צריך לצפות לישועת ה'. א"כ גם במכתב כשכותבים לק"י, פירושו שמצפים לישועת ה', גם לישועות כלליות, וגם ישועת ה' לגאולה. ואח"כ כשהוא כותב בשכ"ב, המניין לשטרות, המטרה שיזכיר לו ממתי פסקה הנבואה מעם ישראל ומת עזרא, ויצפה וייחל לישועת ה' שתחזור הנבואה ע"י שיבוא אליהו בב"א. ביקשו שאביא את מקורות הדברים.

הרמב"ם בסוף פירוש המשנה כותב כך, אני משה בן מיימון הדיין, ב"ר יוסף החכם ב"ר יצחק הדיין ב"ר יוסף הדיין ב"ר עובדיהו הדיין ב"ר שלמה הרב ב"ר עובדיהו הדיין, זכר קדושים לברכה. התחלתי לחבר פירוש זה הספר ואני בן שלש ועשרים שנה, תארו לעצמכם, בגיל 23 התחיל את פירוש המשנה, מה אנחנו עשינו בגיל הזה… והשלמתי אותו במצרים ואני בן שלשים שנה, שהיא שנה אלף וארבע מאות ותשע ושבעים לשטרות. לא פחות ולא יותר. אין לו שום מניין אחר, חוץ ממניין השטרות. בהלכות קידוש החודש ובהלכות שמיטה הרמב"ם מזכיר את שני המניינים, גם לבריאת העולם וגם לשטרות, אבל בתשובות ובמכתבים הוא כותב לשטרות בכדי יזכרו את מניין זה. בהלכות קידוש החודש פרק י"א הלכה ט"ז כותב הרמב"ם, שנת תתקל"ח וארבעת אלפים ליצירה. שהיא שנת תפ"ט ואלף לשטרות. גם בהלכות שמיטה פרק שמיני הלכה ד' הוא כותב, שנת שמנים ושבעה ואלף וארבע מאות למניין שטרות, שהיא שנת שש ושלשים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה. אגב, יוצא שבקידוש החודש הרמב"ם כתב תאריך מאוחר יותר ממה שכתב בשמיטה ויובל, אע"פ ששמיטה ויובל צריך להיות יותר מאוחר, כי הרי הם בספר זרעים ואילו קידוש החודש בספר זמנים, וסימנך מֵאָ"ז נִקָּ"ה זָעַ"ק טַנְקְמַ"שׁ. אבל הוא כתב לפי שלב הכתיבה בו היה נמצא באותו זמן. דהיינו, הוא לא חיבר את חיבורו על הסדר. בכל אופן הרמב"ם שהזכיר את שני המניינים, כי הוא רצה לדבר מתי שנת השמיטה ומתי העיבור, לכן פירט גם את השנה ליצירה, אבל בסתמא הוא כתב רק את מניין השטרות. גם מהרי"ץ כתב גם את השטרות וגם את בריאת העולם. וכן אנחנו היום, כותבים את שניהם גם במכתבים וגם בכתובות.

הזכרנו שבתכלאל של רבינו יצחק ונה זצ"ל כתב רק את מות עזרא כסיבה למניין השטרות. הוא כותב בערבית כך, אעלאם יאחי______________________________________________________________________ __________________________________________________________________________________________(אשמח אם הרב ימלא את המשפט ברור עם ניקוד. יש חשיבות לעניין.) פירוש, דע אחי ישמרך ה' יתעלה, דע שמשנת יצירת העולם ועד שנה זו יש כך וכך והסימן תרמ"ב. זה מה שהסופר כתב לפי השנה שלו. וממות עזרא_____________________________________________________________________ ________________________________________________________________________________. הוא לא הזכיר את אלכסנדרוס מוקדון אלא את מות עזרא. מהרי"ו כותב במקום אחד שהוא שונא את הלשון הערבי, הוא אומר הלשון הזה הוא עבד ללשון הקודש, ומרב השנאה קראתי שמו _________. הוא שנא לשון זו, אבל לא היתה לו ברירה. כנראה זאת הסיבה שלא רצה להזכיר את אלכסנדרוס מקדון אלא את מות עזרא הסופר. לצערינו התכלאל של רבי יצחק ונה עדיין בכת"י, יהי רצון שידפיסו אותו. גם בתכלאל של רבינו יחיא בשירי זצ"ל כתוב כך, וכן בתכלאל של רבי שלום משתא, זהו שם משפחתו של רבינו שלום שבזי, הוא כותב בדף תרמ"ז, בשנת סוף שנת ארבעים לבניין בית שני מת עזרא הסופר, ומלך אלכסנדרוס מקרון, כך הוא כותב פה, מקרון אפשר לקרוא בשתי גרסאות או מַקְרוּן או מַקְרוֹן, רק שמקרוּן נשמע לי קצת לשון ערבי, מקרוֹן נשמע יותר ארמית. כי בערבית הלשון תמיד יורד ונופל, כמו שפלותם. ונפסקה הנבואה מישראל. נמצא שהיתה נבואה בישראל אלף שנים, וזה מיציאת מצרים עד מות עזרא הסופר, ומאז נחתם חזון בעוונותינו. ונתקיים מה שהעידונו בו 'גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. עד שנשוב מחטאינו. וכו'. ואם תעשה את החשבון של אלף שנים משנת בתמ"ט, יוצא שזוהי שנת גתמ"ט, שנה אחרי מות עזרא ומלך אלכסנדרוס מקרוֹן, הנה פה הוא כבר ניקד מקרוֹן. ונהגו האנשים מאותו זמן לכתוב כך וכך למניין שטרות. וזה דבר ידוע באומה, ואין בזה ספק. והלשונות הללו מצויים בתכאליל בדרך כלל.

המאירי בפתיחה לפירושו על מסכת אבות כותב כך, כל ימי שמעון הצדיק שהיה גם כן כהן גדול אחרי עזרא, והוא היה ממוצע בין זמן אנשי כנסת הגדולה לזמן חכמי התלמוד, דהיה אחרון לאנשי כנסת הגדולה וראשון לחכמים. עזרא הוא הנביא האחרון בישראל, ואמרנו שמלאכי זה עזרא, ואחריו שמעון הצדיק, והיה בזמן אלכסנדר שהשמיד מלכי פרס וכו', ויצא למלחמה על דרויש וכו'.

הרי אלכסנדרוס מקדון שלט על כל העולם. לפניו שלטה פרס, והיתה המלכות הכי גדולה, עד שבא אלכסנדרוס ושלט על כל העולם. דרך אגב, הוא היה מרושע, הוא לא רצה שיהיה אחריו עוד מישהו כמותו שישלוט על כל העולם, לכן הוא חילק את העולם לארבעה מלכים, ואחר כך התחלקו לעוד חלקים, בכדי שלא תהיה אפשרות שיבוא מישהו וימלוך כמוהו. הוא מלך בסה"כ שתים עשרה שנה, מגיל עשרים עד גיל שלשים ושתים, שמו לו סם המות והוא מת. לא רק זה, צריכים לדעת שאלכסנדרוס היה תלמיד של אריסטו היווני הבליעל, ומאז נפוצה הפילוסופיה בעולם. אומרים שאלכסנדרוס מוקדון השליט את חכמת אריסטו על ספרי חכמת שלמה המלך בירושלם, ועל ידו היונים פתאום צצו בעולם והתפרסמו ספרי חכמתם. הרמב"ן כותב שהיונים הם עם שלא נחלו חכמה, א"כ איך התפרסמה חכמתם? לפי זה הדבר קצת מובן. לפני אריסטו היו אפלטון וסוקרטס, אח"כ בא אריסטו שהיה הכי גדול מהם בחכמה, ויש הרבה דברים שהגיע בהם לאמונה מכח שכלו, חוץ מכמה דברים שלא האמין בהם, כגון השגחה וקדמות העולם. אבל בהרבה דברים הוא האמין, אחרי שהגיע אליהם בשכלו או מתוך הספרים. אם היו לו את הספרים של שלמה המלך אפשר קצת להבין. הגמרא בתענית אומרת שהוא שאל את חכמי הנגב. ויש כאלה האומרים שהוא אפילו למד משמעון הצדיק, כשהוא אומר 'אמר לי השמעוני' היינו שמעון הצדיק. יש אומרים שגם אפלטון ראה את ירמיהו הנביא בחרבן, אלו דברים שכתובים בספרים, אינני יודע אם זה באחריות ואם ספרים אלו מוסמכים, אבל מה שכתוב בגמרא ודאי אמת.

בתשובה להערה מהקהל: אינני יודע אם זה כתוב במדרש, אבל שתדע ישנם הרבה דברים המובאים בשם מדרש ובעצם אינם מדרש. אדרבה, אם תמצא מדרש כזה תראה לי. מישהו שאל אותי השבוע למה אתם אומרים בברכת אשר יצר חלָלים חלָלים, הרי כתוב במדרש תנחומא חלולים חלולים בגימטריא רמ"ח. מה אגיד לו? אתה צודק כתוב במדרש, אבל אתה יודע כמה הוספות ופסקאות הוסיפו על מדרש תנחומא המקורי? זה לא מדרש ולא רבי תנחומא, אנשים הוסיפו פסקאות והם נכנסו בתוך הספרים. ישנם הרבה ספרים שנכנסו בהם הוספות בדורות שאחריהם. למשל בפרקי דרבי אליעזר, כתוב שם אמר רבא, איך יכול להיות רבי אליעזר בן הורקנוס ורבא? אלא שבמשך הזמן אנשים כתבו הגהות והוספות על הספר, ואח"כ בא המעתיק והכניס זאת בתוך הספר, אח"כ אומרים הנה כתוב בפרקי דרבי אליעזר ועושים קושיות ופלפולים. ברור שלא רבי אליעזר בן הורקנוס כתב זאת, אולי זה רבי אליעזר אחר, מעיר אחרת. יש בלבולים, ולכן מי שחכם ועיניו בראשו, יבדוק כל עניין לאשורו כדי שלא יתבלבל.

בתשובה לשאלה מהקהל: יוסיפון הוא בסדר ולא בסדר. דהיינו, מצד אחד הוא יוסף הכהן שהיה בזמן בית שני, אבל מצד שני אולי הוא היה קצת כפוף לשלטון ולמלכות של הרומיים, הוא היה תחת מרותם, ולכן לא יכל לכתוב כל דבר. חוץ מזה, הוא לא היה גברא רבא, הוא לא נחשב מחכמי ישראל, ממילא איננו יכולים לסמוך באופן ברור על מה שהוא אומר. אבל אומרים, שאת ספרו קדמוניות היהודים ביקש הגר"א שיתרגמו לו, כי נודע ממנו הרבה דברים. לכן, צריך לקחת הכל בערבון מוגבל, ואם יש קושיות וסתירות, לא לקבוע על פי זה דברים.

נמשיך בדברי המאירי, ודע שכל הזמנים שהוזכרו עד סוף זמן הנביאים, והוא זמן חרבן בית ראשון, לא ראו עצמם צריכים לכתוב דבר מן הראוי להיותו נמסר בעל פה, ולא היה להם כתוב רק התורה והנבואות, כי כל הצריך להם מביאורי המצוות התלמודיים הכל היה נמסר להם איש מאיש בשלימות וכו',מי שרוצה יעיין פה, אלו דברים מאד יסודיים. אח"כ הוא כותב, אבל כשהגיע הזמן לאנשי כנסת הגדולה, הכירו בהתחלת חסרונם, עכשיו נפסקה הנבואה, הרגישו אנשי כנה"ג שהדורות ירדו, עת לעשות לה' הפרו תורתך והתחילו לכתוב ראשי פרקים, המשנה נכתבה יותר מאוחר, והיו כותבים כל אחד לעצמו מה ששמע מרבו. אם ראשוני החכמים במה ששמעו מאחרוני הנביאים, כמו שכתוב ביבמות דף ט"ז ע"א, על מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר ג' דברים, אחר שהרגישו בהעדר הנבואה והתחלת המחלוקת. אם אין נבואה יש כבר מחלוקות, אי אפשר להכריע, יש פה ירידה. שנתיים אחרי מות עזרא והפסקת הנבואה בישראל, התחילה מינות בעולם. מין ואפיקורוס אלו שמותיהם, אחד היה נקרא מין והשני אפיקורוס ועל שמם נקראים האפיקורסים והמינים שבעולם. ואז התחילה הפילוסופיה של היונים, בגלל שאלכסנדרוס היה תלמידו של אריסטו, לכל מקום שהגיע הוא כבש לא רק מבחינה גשמית אלא גם מבחינה רוחנית, הוא השליט את הפילוסופיה בעולם. לכן תראו שבדורות הראשונים בהרבה מארצות ערב היתה פילוסופיה והדבר נכנס גם ליהודים. אין נבואה, ממילא יש התרחקות. לכן כשאנו מונים את מניין השנים לשטרות, יש בזה עניין נשגב מאד. ראשית, כדי שלא נשוה אותנו לדורות הראשונים, שלא נחשוב שאנו מבינים יותר מהם, כי איננו מגיעים לקרסולי רגליהם, לאצבעות רגליהם, הם היו נביאים ואין בכלל מה להשוות בין הדורות. שנית, בכדי שנבין ונבקש על כך. ובפרט על ידי זה שכותבים לק"י, לישועתך קויתי ה' ואת מניין השטרות הרי שאנו מצפים שבעז"ה בקרוב תחזור הנבואה לעם ישראל, אמן כן יהי רצון. זו החשיבות בכתיבת דברים אלה. ודיברנו בשיעור שעבר על ספר משפט הכתובה, שהוא כותב ברוך שפטרנו מהשטרות. זו ברכה לבטלה, טוב שלא בירך בשם ומלכות… מה זה ברוך שפטרנו? אדרבה, הפסדתם הרבה שאינכם מונים את מניין השטרות.

דוגמאות לטעויות בכתובות

בשיעור שעבר אמרתי שלצערינו חמשים אחוז מהכתובות שיש היום, פסולות. הבאתי לכם כמה דוגמאות של כתובות פסולות, בכדי שתראו במה המדובר. אני מדבר על כתובות רגילות היוצאות בזמן האחרון. כאן יש כתובה רגילה, כתוב בה סה"כ 180 אלף שקלים, אבל נשאר פה מקום ריק, ואפשר להוסיף עוד ומאה אלף דולר. כתובה נוספת, פה למשל אחרי השמות נשאר ריק, אפשר להוסיף עוד כמה שמות ומשפחה וכהן או לוי, אפשר להוסיף פה אולי עשר מלים. אלו טעויות שמצויות היום בהרבה כתובות, אני חושב למעלה מחמשים אחוז. אין בסיס למי שמיקל בזה, ראיתי כל מה שכתוב בספרים בנושא זה, וכל הקולות בעניין זה הם דברים מופרכים. אני חושב שגם בשמות ראוי להחמיר, אם כי בשמות יש אולי קצת מקום יותר להקל, כי דבר זה תלוי במחלוקת רבינו תם וריטב"א בבבא בתרא, יש שם ויכוח על דבר שבעל השטר יזייף לרעתו האם חוששים או לא, אבל ר"ת מסתפק בזה. אבל אני חושב, תדעו לכם, הרבה דברים בכתובות מזיקים לצערינו בהמשך החיים, וזה לא סיפורים. לפעמים כותבים את הכתובה בלחץ, הצלם נמצא ממול, ואנשים מושכים ומתרגשים, וכבר קרה שאחד כתב את השם שלו במקום שם החתן, וכדו'. או במקום קרית גת כתב קרית מת, אתם יודעים מה זה? אח"כ הזוג הזה בא ומספר שכל הזמן הם חולמים על קברים ומתים, לא ידעו מאיפה זה בא להם. אבל הכל משמים.

דרך אגב היום הדבר מסוכן, כי יש היום בודקי כתובות שאינם מוסמכים, יש אפילו חילוניים בודקי כתובות, אנשים שלא מבינים בין ימינם לשמאלם, מנצלים ועושים מזה מקצוע שמכניס להם כסף, מקשקשים קשקושים, לא יודעים שום הלכה, ואנשים מתרגשים מהם. לצערנו זה נהיה מקצוע חדש, בַּאבּוֹת בודקי כתובות. לא ידעתי עד כמה הדבר נכנס בכל מיני אזורים. וישנם כאלה, שגם אם הם קצת ת"ח אבל לפעמים אינם יודעים את הלכות שטרות כראוי, ופוסלים דברים לא נכונים, וכבר קרה שעשו כתובה חדשה וגם היא היתה פסולה. בא לתקן את הכתובה הישנה ועשה שוב כתובה פסולה.

היה מישהו שבא לרב וביקש לבדוק את הכתובה. אבל הוא לא אמר לרב מה הבעיה שלו. הרב מסתכל בכתובה ואומר לו, תראה כתוב בו בר מעיקר כתובה בלי יו"ד, כתוב מעקר. לא יהיה בך עקר ועקרה. ההוא שמע את דברי הרב והתחיל לבכות. אמר לרב, שמונה הריונות היו ושמונה הפלות, לא יודע מה קורה רח"ל, כבר שנים שאין לו ילד. החלפנו לו את הכתובה, וב"ה זכו לפרי בטן.

עוד מעשה שהיה עם כלה שקראו לה זיוה, ובטעות במקום לכתוב זיוה כתבו זיבה. רח"ל ואשה כי תהיה זבה, ואכן כך היה שנים ע"ג שנים, באופן מוזר היא לא יכלה להיטהר. כמובן שהרב ח"ו לא התכוין, אבל הכל מגלגלים משמים. וב"ה, רק תקנו את הכתובה, ומיד הסתדר העניין.

אמרתי לכם גם, שלא כדאי לעשות כתובות בכתב יד, כי מספיק הטעויות שיש לנו בכתובות שבדפוס. הסופרים אינם יודעים את הלכות שטרות, הם יודעים הלכות סת"ם, אבל הלכות שטרות מי יודע? גם מי שלומד אבן העזר לא למד חושן משפט, יש הלכות סת"ם ויש הלכות שטרות, והרבה פעמים הדבר גרם למכשולים.

היה אדם אחד שאמר נעשה במחשב, עשה לו כתובה במחשב. בכתובה הראשונה שעשה, שם החתן היה משה. בא חתן אחר שקוראים לו דוד, אז הוא נתן הוראה למחשב איפה שכתוב משה תכתוב דוד. מה היה בסוף, באו לקרוא את הכתובה, כדת דוד וישראל… הוא אמר איפה שכתוב משה תכתוב דוד… הכי טוב לא להתחכם, אי אפשר לדעת איפה יהיו מכשולים כי אלו דברים שאין להם סוף.

אבל צריכים לדעת, מובא בספרים ומקובל מצדיקים, הדבר מובא בהרבה ספרי חסידות בעיקר אבל למעשה יש לכך מקור בספר פחד יצחק של רבי יצחק לאמפרונטי, הוא כותב שיש קבלה, שאם יש טעות בכתובה, הדבר גורם ח"ו לגזירות רעות. לא ברור בדיוק מקור הדבר, אבל הוא מוזכר בהרבה ספרים, וגם במציאות רואים כך. הרבה אנשים נושעו לאחר ששינו להם את הכתובה. מאידך, שאף אחד לא יחשוב שיש כאן הבטחה, אבל מבחינה הלכתית צריך לעשות זאת, כי כל השוהה עם אשתו בלא כתובה הדבר חמור מאד, ולפי דעת מרן השו"ע אסור אפילו להתייחד, ואפילו בימי טומאה. אמנם יש אפשרות בשעת הדחק, כשעדיין לא עשו כתובה חדשה, אפשר להתפיס צררי, דהיינו לתת לה דברים בשווי של הכתובה, שיהיו בחזקתה תמורת הכתובה, עד שיחליפו את הכתובה. אבל הדבר מועיל רק לזמן קצר. וצריך שדבר זה יהיה בעדים או באישור בכתב ידו.

כעת תראו, עשו גם שטר כתובה בנוסח תימני, ולצערנו בכל הכתובות האלו יש טעויות. בעבר כשעשו כתובה נוסח תימן פירושו היה שהוסיפו רק את הפתיחה למעלה, 'בשם רחמן' וכו', אבל כל הכתובה עצמה נשארה בנוסח אחר. לאט לאט התחזקו יותר ועשו גם את גוף הכתובה בנוסח שלנו, אבל גם פה הכניסו שגיאה. למשל, בשבוע שעבר באו אלי עם כתובה של הרבנות רחובות, שם הם הוסיפו 'ולא ישמיט חוב זה אפילו בשביעית'. דבר זה לא היה מעולם בנוסח הכתובה, והכניסו והדפיסו כתובות כך, שוב מחוסר ידיעה בנושא זה. בעבר היו כותבים זאת מאחורי הכתובה, היכן שהיו עושים את השומא של הנדוניא, אבל בכתובה עצמה לא כתבו כי הכתובה היא מעשה בית דין ולא צריך לכתוב זאת. אבל הדפיסו כך כאילו זה נוסח תימני, וכבר שמעתי וראיתי רבנים שחשבו שזהו הנוסח התימני. מעולם לא נכתב משפט זה בנוסח הכתובות שלנו, לא בראשונות ולא באחרונות. לצערנו נעשים היום הרבה דברים, ואין דורש ואין מבקש. הדבר לא פוסל אבל זה לא רצוי. [המשך ביאור עניין זה במוצש"ק תצוה התשע"א] אבל יש דברים אחרים שפוסלים, בגלל שהם לא לומדים תרגום הם כותבים בארמית מלים לא נכונות. למשל במקום דאנעלת ליה שפירושו שהכלה הכניסה לו, כתבו דאנעלית ליה. ויש כתבו במקום מן דיליה מן דילה. וכדו' בלבולים רבים, ולצערינו הדברים מודפסים.

בתשובה לשאלה מהקהל: למעשה העתק הכתובה לא מעלה ולא מוריד. עיקר הכתובה היא הכתובה המקורית שיש לה. עושים את ההעתק רק כדי לזכור את התאריך והסכומים, הדבר מיועד לבטחון אם תיאבד הכתובה, אבל בעבר לא עשו בכלל העתק כתובה, אלא רק כתובה אחת. וכמובן שאין לסמוך על ההעתק בתורת כתובה, וצריך לכתוב על גבי הכתב ממש שהיא העתק, לא למעלה, כי אסור שיהיו שתי כתובות. כשיש שתי כתובות זה כמו שני שֵׁיקים, שאפשר לגבות פעמיים, ממילא הדבר פוסל את הכתובה המקורית. לכן צריך להקפיד שיהיה כתוב העתק ע"ג הכתב שבגוף הכתובה.

אגב, הרבה טועים וחושבים שהכתובה צריכה להיות בבית הזוג, ויש כאלה שאפילו כשנוסעים לחוץ לארץ לוקחים את הכתובה איתם. ויש כאלה שאמרו, לא רק שהכתובה צריכה להיות בביתם, אלא אפילו שהיא צריכה להיות בחדרם, אלה דברים בטלים, לא היה ולא נברא. הכתובה לא צריכה להיות בבית, אלא במקום שהכלה סומכת דעתה עליו, בד"כ אצל אמא שלה, וכך נהגו בד"כ בכל הדורות, שהכתובה נשמרת אצל אם הכלה. אבל צריכים לדעת שזה רק אם ראויה האם לסמוך עליה, אבל אם האמא נהייתה זקנה, יכול להיות שבסוף יחפשו את הכתובה ולא ידעו היכן היא, נעלמה הכתובה. לכן במצבים כאלו צריכים לשמור על הכתובה במקום אחר, אבל לא בבית הזוג, כי זהו רשותו של הבעל, ואם יכעס עליה הוא יוכל לקרוע את הכתובה. כמו אדם שנותן ציק או שטר, אינו משאיר אצלו את השטר אלא נותנו למלווה, גם כאן בבית הזוג הדבר נמצא בשליטתו של הבעל. לכן רצוי שהכתובה תהיה בבית האמא או אחד מקרוביה שדעתה סומכת עליהם, וכל זמן שהם בדעה צלולה. יש אפשרות שהכלה תשים את הכתובה במקום נסתר בביתם, מקום שאינו יודע עליו, אבל זה רק בשעת הדחק, כי הוא עלול לחפש ולמצוא, אולי בשעת בדיקת חמץ. יש בעיא הלכתית אם הכתובה נמצאית בבית. אלא מאי, בעל אגרות משה כותב, שאם היא בטוחה שאפילו אם תהיה מריבה, הוא כל כך אדם ישר ונאמן שלא יקרע את הכתובה, אם יש ביטחון כזה אולי אפשר. אבל אי אפשר לדעת מה יהיה. אנשים משתנים.

בשיעור שעבר אמרנו עוד סיבה וטעם למה אבותינו הקפידו על המניין לשטרות, בגלל שעל מניין בריאת העולם יש מחלוקת גדולה, אמרנו שיש ארבע דעות מתי בריאת העולם, יש מונים למולד בהר"ד, ויש מונים למולד וי"ד. מניין בהר"ד היינו עם חישוב שנת תוהו, שנה לפני בריאת אדם הראשון, ומניין זה הוא המקובל כמניין לבריאת העולם. אבל יש אומרים שזה שנה אח"כ, זהו מולד וי"ד, ולפי מולד זה אנחנו השנה ב שנת תש"ע. יש עוד דעה שמביא המפרש על הרמב"ם בהלכות קידוש החודש פרק ששי ח', שהשנה הראשונה כלל איננה בחשבון. איני מבין דעה זו אבל כך הוא כותב, והוא אומר שזה בגלל שאדם הראשון לא החשיב את השנה הראשונה לכן צריך להתחיל מהשנה השניה. והוא כותב שבשלושת הדעות האלה יש אמת. ויש דעה רביעית, ששנת המבול אינה בחשבון, כך מובא בבראשית רבה פרשה ל"ו, משתי סיבות, ראשית כי היא שנה ארורה, שנה של קללה, ויש אומרים בגלל שלא שימשו בה המזלות. יוצא שיש לנו בבריאת העולם ארבע דעות. לכן אבותינו העדיפו את מניין השטרות, בגלל שבמניין בריאת העולם יש מחלוקת, א"כ למה שניכנס למחלוקת, יכול להיות בעיא של שטר מוקדם וכדומה.

אבל מישהו בא ושאל, הרי גם בשטרות יש מחלוקת. הרי אנחנו מונים משנת גתמ"ט, עד היום זה בשכ"ב, אבל יש כאלה שאומרים שהמניין הוא משנת גתמ"ח, שנה לפני כן. הרי אמרנו שכדי לזכור את מניין השטרות בזמננו, אם עכשיו שנת ה'תשע"א, תוסיף שנה ביחידות ותדע שזה בשכ"ב, אבל אצלם היה הפרש שנתיים, הם נתנו סימן 'כי זה שנתיים הרעב בקרב הארץ', וכך כותב רס"ג, ויש לזה יסוד בגמרא במסכת ע"ז.

לכן צריך לדעת, ראשית לאבותינו היה ברור מניין השטרות. בריאת העולם קשה לדעת מסברא לפי מה נמנה, בהר"ד או וי"ד, אבל מניין השטרות היה ברור. שנית, גם אם יש הבדל, הוא רק בשנה אחת, אבל לבריאה יש הבדל של ארבע שנים. ג. יכול להיות שכל ההבדל במניין השטרות מתחיל מההבדל של בריאת העולם, דהיינו כשאתה מונה את השטרות אין ספק ממתי להתחיל, השאלה האם לקרוא לזה גתמ"ט או גתמ"ח, וזה תלוי אם התחלת מוי"ד או מבהר"ד. כלומר מי שאומר גתמ"ט מונה לפי מולד בהר"ד, ומי שאומר גתמ"ח הוא מנה לפי מולד וי"ד, אבל בעצם תחילת המניין לשטרות אין הבדל.

והמקום ברוך הוא יסייענו על מעשי רצונו.

באדיבות אתר יד מהרי"ץ